מנהיגות כאוטית וחברה במשבר

בחודש הבא – אוקטובר 2023 – ימלאו 50 שנה למלחמה המוגדרת לא פעם כאיומה במלחמות ישראל מבחינת כמות ההרוגים והפצועים ומבחינת השלכותיה החברתיות והפוליטיות, והיא מלחמת יום הכיפורים.

מגוון התכניות והסרטים על המלחמה שנעשו ושודרו במשך השנים, מלמד על הכישלון האדיר בחיזוי המודיעיני ובפעולות שנערכו טרום המלחמה מצד המנהיגות הפוליטית והמעגל הצבאי הבכיר שהקיף אותה. לעיוורון ולהכחשה ניתנו הסברים שונים, בדמות הפרדיגמה, הקונספציה והקיבעון המחשבתי שהקיף את מקבלי ההחלטות, שהיו נתונים כפי הנראה בתסמונת חשיבה קבוצתית. פירושה של תסמונת פסיכולוגית זו הוא בעיקרו בידוד מנטלי ומחשבתי של חברי קבוצה בכירה הכלואים בתפיסה שגויה, שיש לה הצדקות רציונליות לכאורה, ודוחים כל תרחיש מודיעיני שאינו תואם את תבנית החשיבה השגויה שלהם. ההשלכות של התסמונת המסוכנת הזאת, שאובחנה על ידי הפסיכולוגים ג'ניס ומאן גם במקרים נוספים, היו כאוס מוחלט בשדה הקרב של המלחמה ומאות הרוגים ופצועים בימים הראשונים, ובהמשך המלחמה הפכו מספרי הפצועים וההרוגים לאלפים והביאו להתפטרותה של ראש ממשלת ישראל אז גולדה מאיר, שנשאה באחריות הכוללת לכישלון.

כיום, 50 שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, דומה שהמנהיגות הפוליטית בישראל, הן מימין והן משמאל, מסרבת להכיר בסיכונים הנובעים מהשתלטות של פרדיגמה מסוימת על מקבלי ההחלטות ש"לא נותנים לעובדות לבלבל אותם". מצד אחד של הימין – פרדיגמה של ממשלה שברצונה למשול הפכה את בית המשפט העליון ליעד המרכזי לביקורת עד כדי הפיכתו ל"אויב הדמוקרטיה". זאת בזמן שבעיית המשילות החריפה בישראל מתבססת באמת על פיצול חברתי ומגזרי רב-שנים, על מערכת פוליטית שבה ממשלות מתחלפות אחת לשנתיים בממוצע, על היעדר חוקה משותפת המעגנת מערכת ערכים משותפת ועל הכשל בחקיקת חוקי היסוד, שהיו אמורים להיות החוקה שבדרך אך אינם מוסדרים בחקיקה רלוונטית מבחינת הרוב הפוליטי הדרוש להם.

מהצד השני – פרדיגמה של מרכז-שמאל שרואה בבית המשפט העליון את המוסד האולטימטיבי שיכול לשמור על ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה של כלל אזרחי ישראל ולמנוע את היווצרותה של מדינה המבוססת על עליונות יהודית ודוגלת בשלילת זכויות מאוכלוסיות שאינן יהודיות. הדוגלים בפרדיגמה זו לא תמיד מוכנים להבין ולהכיר כי המערכת המשפטית, כמו כל מערכת בירוקרטית גדולה, חייבת שינויים הדרגתיים, כמו גיוון מושכל של שופטים ומגבלה על תחומי התערבות, על מנת לאפשר אמון גבוה יותר של כלל הציבור במערכת.

המקבילה של מלחמת יום הכיפורים וימינו אנו מבחינת המנהיגות היא חוסר היכולת להבין לאן תוביל אותנו האמונה והקיבעון בתרחיש אחד. רק ראייה נכוחה של המחירים שהחברה הישראלית משלמת כבר היום ותשלם בעתיד על מהלכי הרפורמה/ההפיכה המשפטית יכולה לשנות את האסטרטגיה של מקבלי ההחלטות, מימין ומשמאל, תוך ביצוע שינויים מוסכמים מתוך אחריות כוללת לעתידה של החברה הישראלית. ההיכלאות בתוך פרדיגמה אחת מעידה יותר מכול על הכישלון הקולוסאלי של המנהיגות הישראלית ליצור חוזה משותף חדש לכלל הקבוצות בחברה הישראלית, שיאפשר חיים משותפים והתמודדות עם איומים חיצוניים. חוזה כזה צריך להיות בדמות חוקה או חוקי יסוד מוסכמים, שיחוקקו ברוב פוליטי גדול שיכלול נציגי קואליציה ואופוזיציה.

במלחמת יום הכיפורים התלכד הציבור הישראלי במלחמה על הבית המשותף, אך במקרה של חוסר הסכמה פנימי חריף בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, כאשר כל קבוצה רואה את הבית שלה דרך האינטרסים שלה בלבד, האיום חמור אף יותר, ובהתאם אתגר ההתמודדות הניצב בפני המנהיגות גדול יותר.