"העתק-הדבק" של הרפורמה המשפטית

לאחרונה תהיתי לאן נעלם שר המשפטים לשעבר מר גדעון סער? לו הקריקטוריסט ג'קי מ"ידיעות אחרונות" היה עדיין איתנו, הייתי מבקש ממנו שבציור השבועי הקרוב יחפשו הילדים את מר סער. גדעון סער נעלם כי הרפורמה של יריב לוין היא כמעט "העתק-הדבק" של הרפורמה שסער רצה להעביר בקדנציה הקודמת. שלא לדבר על דו-הפרצופיות של יאיר לפיד, שעליה אפרט בהמשך.

אבהיר תחילה שאני נגד הרפורמה במתכונתה הדורסנית ונגד הסגנון הלוחמני של יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. לו אני במקום השר יריב לוין, הייתי נוהג אחרת כבר בנאומי הראשון כשר המשפטים. הייתי פותח בצורך לחזק ולתגבר את מצבת כוח האדם של השופטים והדיינים בכל הערכאות המשפטיות, לרבות עובדי המזכירות, ודורש לשם כך תקציב אדיר. לאחר מכן הייתי מצטט את יאיר לפיד ואת גדעון סער בעניין הרפורמה המשפטית, ואומר לציבור הרחב שאני תומך בתוכניתם של לפיד וסער, ושאעשה צעדים למימושה ביחד איתם. הא ותו לא! במקום זאת השר לוין קשקש עצמו לדעת, יצא למלחמת עולם כדי לקבל קרדיט שהרפורמה תירשם על שמו, אולם בפועל הוא גרם לכך שהתהליך והדרך השגויה יירשמו על שמו לדראון עולם.

כאמור, סער נעלם כי הרפורמה של לוין כמעט זהה לשלו. סער התחיל ליישם אותה ללא חקיקה כבר בקדנציה הקודמת עת מינה את גלי בהרב-מיארה לתפקיד היועמ"שית. הוא החתים את היועמ"שית על הסכם שכולל סעיף שהיא יודעת ומסכימה שלאחר הבחירות הקרובות משרתה תפוצל. סער עשה זאת בחשאי, בלי רעש וצלצולים וללא הליך דמוקרטי של אישור שינוי החוק בכנסת, כי לא שיער שיפסידו בבחירות.

ובאשר ללפיד. בלי לקבוע עמדה בנושא ההסכם עם לבנון, שלפיו ישראל מוותרת על שטח ימי עם מצבור גז לטובת לבנון, הרי שגם ההסכם הזה לא הגיע לכנסת, זאת בגלל חוות דעתה ההזויה של היועמ"שית בהרב-מיארה ולפיה "אין חובה להביאו לאישור הכנסת", כלומר אפשר "כן" ואפשר "לא". זוכרים את ה"כן ולא" של שמעון פרס המנוח? (שהיה נערץ עליי כנשיא ובכל תפקידיו הציבוריים) בזמנו היה זה ביטוי טהור, סגנון של נאום פוליטי, שאחד הקומיקאים, שכבר אינו איתנו, עשה ממנו "מטעמים" וטימא אותו בקמפיין הליכוד נגד המערך תוך שהוא מסלף את כוונת המשורר.

לפיד, כמו נתניהו, היה חברו הטוב של מילצ'ן, כך פורסם רבות בתקשורת וכך העידו לפיד ומילצ'ן בתיק 1000. הם התארחו זה בביתו של זה, יתרה מזו, לפי הפרסומים, לפיד כנראה גם הועסק על ידי מילצ'ן בניו יורק בטרם נכנס לפוליטיקה, מובן שגם הוא נהנה מסיגרים איכותיים ומאירוח כיד המלך.

בנאום שנשא במכון אהרון למדיניות כלכלית, בתקופה שכיהן כשר האוצר בממשלת בנימין נתניהו, אמר לפיד: "יש שני מקומות בציבוריות הישראלית שהסתכלו בשנים האחרונות על הפוליטיקאים ואמרו לעצמם, הם חבר'ה נחמדים, אבל למשול זה גדול עליהם. הם פוליטיקאים מדי ועסוקים מדי בפריימריז הקרובים במקום בטובת האומה.

שני הגופים האלה הם בית המשפט העליון של אהרון ברק וממשיכיו מייסדי אסכולת האקטיביים השיפוטי. השני הוא אגף התקציבים באוצר מהתקופה בה ניהלו אותו אהרון פוגל ואחריו אורי יוגב. יש עשרות-אם לא מאות דוגמאות לתהליך השתלטות, יש כאלה שיגידו השתלטות עוינת של הגופים האלה, תחילה על השיח הפוליטי ואחריו רעיון קבלת ההחלטת". ("דרמה: יאיר לפיד נגד בית המשפט", יוטיוב).

אז לשיפוטכם מי קיצוני יותר לוין, סער או לפיד? אני אומר תיקו. או במרוקאית "לא איבקא לא סטל או לא אידו" (אגב, לפיד, כמו ליברמן, הם היחידים שלא מקיימים פריימריז, רק על פיהם נקבעת רשימתם לכנסת, לדידם של המפגינים זו ה"דמוקרטיה במיטבה").

האשמים, בלי מירכאות, לחזרתו של נתניהו לשלטון ולהתחזקותו הציבורית-פוליטית בעם הם רק מפלגות המרכז-שמאל, שזה המחנה שלי. הפוליטיקאים של מחנה המרכז-שמאל ירו בצרורות זה לעבר זה בתוך הנגמ"ש, בלי הבחנה ובלי חשיבה על התוצאות.

אבקש להתמקד במפלגת העבודה, שהייתה בעבר מפלגת השמאל הגדולה בישראל. לדעתי, התמזל מזלה של מפלגת העבודה כשהצטרף אליה השר אבי גבאי שפרש ממשלת נתניהו מטעם מפלגת "כולנו". באותם ימים התנדבתי במטה המרכזי שלו בתל אביב במשך חודשים לא מעטים. גבאי נבחר ליו"ר המפלגה והביא תוצאה לא רעה באותה מערכת בחירות, אומנם רק 6 מנדטים, אולם בהתחשב במצבה הסופני של המפלגה הזו, הסכסוכים הפנימיים שהיו בה מאז ומתמיד ועריפת הראשים של יושבי הראש שלה, מה שכונה בזמנו "בית הקברות ליושבי הראש", הרי שזו הייתה הצלחה גדולה.

מר גבאי הבין מהר את המציאות הפוליטית ואת התוצאות הרות האסון של ישיבה באופוזיציה במשך שנות דור, והחליט לעשות מעשה. אם אנשים הזויים במפלגה לא היו מטרפדים אותו, מפלגת העבודה הייתה נראית אחרת במערכות הבחירות שבאו לאחר מכן. כל הדיוט הבין בזמנו (כמו היום) שלא ניתן להרכיב ממשלה בשום מצב ללא הליכוד. לכן ניהל גבאי מו"מ חסוי עם נתניהו תוך שהוא מצלם בידיעת הצדדים את המפגשים שלהם, כי גם הוא לא האמין לנתניהו. הוא הביא למפלגת העבודה השסועה הישג עצום של לפחות שלושה שרים – אוצר, בריאות, רווחה, וראשי ועדות חשובות בכנסת. מייד כשהדבר פורסם בתקשורת עטו עליו העורבים מאגף השמאל הקיצוני – עמיר פרץ, איציק שמולי וכמובן מרב מיכאלי שקברה סופית את מפלגת העבודה.

בעקבות כך פרש גבאי מהפוליטיקה (ראו איפה הוא היום ואיפה המפלגה). כידוע החלה שרשרת מערכות בחירות. שוב לא היה ניתן להקים שום ממשלה ללא הליכוד של נתניהו, שוב בחוסר היגיון הפוליטיקאים החרימו אלה את אלה. ובכל זאת נתניהו הצליח להקים את הממשלה, בזכות עמיר פרץ ואיציק שמולי שגירשו את אבי גבאי על שניהל מו"מ עם נתניהו, אך הסתתרו תחת גלימתו של בני גנץ מ"כחול לבן" ונכנסו כשרים בממשלת נתניהו! הממשלה התפרקה תוך זמן קצר כי נתניהו רימה את גנץ הטירון הפוליטי, מה שהוא לא יכול היה לעשות לגבאי. לו הייתה קמה ממשלת נתניהו-גבאי, אזי אין ספק שמפלגת העבודה והמדינה היו במקום אחר לגמרי.

מלחמות האגו המטופשות בין יושבות הראש של מפלגת העבודה לזו של מר"צ ריסקו את שתי המפלגות. לפי הסקרים מפלגת העבודה בקושי מגרדת אחוז וחצי ומר"צ, שנמחקה, נמצאת על גבול אחוז החסימה.

מה נותר לנו ממורשתם של המייסדים וגדולי האומה, מדויד בן-גוריון וממשיכי דרכו עד שמעון פרס? כלום מכלום. אולי שינויים בשפה העברית: "עובדות-עובדים, מנהלות-מנהלים, מדברות-מדברים, הולכות-הולכים".