בין שני נשיאים

בראשית דבריי אני מבקש להביע הערכה רבה למפגינים ברחבי הארץ. הם לא אנרכיסטים ולא עבריינים. האנרכיסט והעבריין המורשע בכל הסיפור הזה הוא לא אחר מאשר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שמנהל את המשטרה כמו פיל בחנות חרסינה, וכל מה שהוא נוגע בו מתנפץ לרסיסים. המפגינים אוהבים את המדינה. אומנם חלקם עשו כמה טעויות בתחילת הדרך, למשל כשפגעו בהתנהלות הסדירה של האזרחים במרחב הציבורי ואף "גזרו" מעין "מעצר בית" על חברי כנסת, לפחות בשני מקרים. אולם הם הבינו במה טעו, וכל עוד יפגינו בהתאם לחוק ובאישור המשטרה – צריך להצדיע להם.

וכעת אפנה לעיקרו של מאמר זה, והוא הטעות הנשיאותית החמורה שעלולה להסלים את המחלוקת בעם ולהרחיב את הקרע בסוגיית הרפורמה/המהפכה המשפטית.

במאמר שכותרתו "להגביל את בג"ץ" (ידיעות אחרונות 23.12.1994) כתב הנשיא הרצוג, בין היתר, את הדברים האלה:

"כאשר הרגשתי לפני שנים מספר, כי בית המשפט העליון הולך בדרך העלולה להוביל להתנגשות בין הרשויות, עוררתי את הנושא בטקס השבעת שופטים. ציינתי כי אני אומר את דברי מתוך חרדה עמוקה ודאגה למקומו וכבודו של בית המשפט העליון בחברה שלנו: גוף שאני גאה בו, ויש במה להתגאות. אולם עלול לבוא יום ושתי הרשויות האחרות תאזורנה עוז ותחלנה להתגונן באמצעות חקיקה נגד פלישה לתחומים, עליהם הן מופקדות. לאן נגיע אז"?

עוד כתב הנשיא הנערץ: "אכן הוויכוח הציבורי, שהתעורר כתוצאה מגישת בית המשפט העליון לנושאי חקיקה בשנים האחרונות, כבר מסמל ניצני התנגשות בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת".

את דברי הנבואה החכמים האלה, לא כתב הנשיא ה-11, בוז'י, יצחק הרצוג, ייבדל לחיים ארוכים, אלא אביו, הנשיא השישי, חיים הרצוג עליו השלום.

כל פרשנות מצד זה או אחר רק תסלף את תוכן הדברים הברורים שכתב הנשיא המנוח חיים הרצוג.

בספר משלי פרק א, פסוק ח נכתב: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך". לו הנשיא בוז'י הרצוג היה מיישם את המוסר שקיבל ממורו ורבו, אביו המנוח, ועושה רק "העתק הדבק" מדבריו הנבונים והמאוזנים הנ"ל, כי אז הוא לא היה מעמיק את המחלוקת ומסבך עוד יותר את המצב שבו אנו מצויים.

הגשת מתווה לניצים, כמוה כהצעת פשרה שצריכה לבטא את הרצונות והצרכים של שני הצדדים, על מנת למנוע מראית עין של נטייה לצד זה או אחר היא חייבת להיות מאוזנת, או כפי שנהוג לומר, להציע מתווה שאף צד לא ירגיש שהפסיד, בלעז "win win situation".

מדבריו של הנשיא משתמע ש"אם רק צד אחד ירוויח, כל המדינה תפסיד". לצערנו הרב הנשיא סטה מן האמירה הנכונה הזו, כפי שזה בא לידי ביטוי במתווה השלישי שלו. וכך גם בשתי הצעותיו הקודמות. בראשונה הוא למעשה לא הציע שום פתרון חלופי למי מהצדדים, מעין ישיבה על הגדר ושישחקו נא הנערים לפנינו; בשנייה הנשיא נקט עמדה ברורה יותר, אולם שני הצדדים דחו את שני המתווים על הסף. במתווה השלישי הנשיא "הלך" לכאורה עם האופוזיציה, אולם בפועל אף צד לא התלהב ממנו.

בימים שלפני פרסום המתווה השלישי היו העם, הממשלה והאופוזיציה במתח, עד כדי כך שראש הממשלה דחה את טיסתו לגרמניה בכמה שעות, עד לאחר שהנשיא יציג את המתווה, ובכן כגודל הציפייה – כך גודל האכזבה.

אני מוקיר ומעריך מאוד את הנשיא שהיה שותף בכיר במשרד "הרצוג-פוקס-נאמן", אחד ממשרדי עורכי הדין הנחשבים בארץ, אבל בל נשכח שהנשיא היה יו"ר מפלגת העבודה, חבר כנסת מטעמה ופעיל בה משחר נעוריו, לכן לדעתי הצנועה הוא לא יכול להציע מתווה שיענה על הצורך הבסיסי הדרוש לסיום הליך בהסכמת שני הצדדים הניצים במקרה הזה.

לעניות דעתי, לו הנשיא של היום היה רק עושה "העתק הדבק" לדברי אביו, הצעתו הייתה מתקבלת ביתר הבנה על ידי הציבור והצדדים למחלוקת. לשם המחשה להלן הצעת מתווה לכמה רכיבים:

• להיענות לדרישתו של לפיד להכריז על הפסקת הדיונים, אבל לשבועיים, כפי שהציע חה"כ מאיר כהן ממפלגת "יש עתיד", ולא לחודשיים, כפי שלפיד דרש בתחילת הדרך. כי ממילא יש הפסקה עד ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית.
• לתת מעמד מכובד לנציגי האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים, ולהחליף את נציגי לשכת עורכי הדין בשני נציגי ציבור, אחד מטעם האופוזיציה ואחד מטעם הקואליציה. שהם יהיו "לשון המאזניים" ולא עורכי דין שמופיעים לדיונים לפני אותם השופטים שבהם תמכו, או שאותם קידמו. ראו לדוגמה את התנהלותם של שני יושבי הראש, עורכי הדין אפי נווה ואבי חימי.
• לבטל את זכות הווטו שיש לשופטים בוועדה, אולם לא לבטל את נוהל הסניוריטי. כי החלופה שלכל צד בממשלה תהיה הזכות למנות לסירוגין נשיא/ה לעליון היא גרועה יותר. לא הייתי מפקיר נושא חשוב כזה בידי אף פוליטיקאי.
• להגדיר בחקיקה ברוב של לפחות 70 ח"כים מהו חוק-יסוד, ולקבוע שבג"ץ לא יוכל לבטל חוק שיאושר ברוב שבין 61 ל-64 חברי כנסת.
• באותו היחס לאפשר לבג"ץ לפסול "חוקים רגילים" ברוב של 50% מהיושבים במותב, למשל 8 מתוך 15 השופטים, כך יינתן מענה הגיוני שאם 50% מחברי הכנסת מאשרים חוק מסוים, תהיה זכות ל-50% משופטי ההרכב לבטלו.

על שני הצדדים להבין ולהפנים שאומנם היום הימין שולט, אבל ייתכן שבעתיד השמאל יחזור לשלטון ואז הרפורמה הזאת תשרת גם אותו. לפיד, גנץ ואולי גם מפלגת "העבודה" תמכו בממשלה הקודמת ברפורמה דומה של גדעון סער, אבל לא היה להם רוב בכנסת, ובליכוד (בטעות חמורה) סירבו לשתף פעולה והעדיפו להתמקד בהפלת הממשלה, עכשיו הם אוכלים את פרי הבאושים שלהם מהקדנציה הקודמת.

אסיים באמירה שתשמע קצת הזויה ובלתי אפשרית, אבל בפוליטיקה הכול אפשרי, לדעתי טוב היה לשני הצדדים ובמיוחד למדינה שלנו, אם בני גנץ וגדעון סער מצד אחד ובנימין נתניהו מצד שני היו מתגברים על האגו והדם הרע שזורם בין שלושתם, ומשתפים פעולה. ליתר דיוק, האשם בסכסוך הזה הוא רק נתניהו שהוליך שולל את גנץ.

כידוע, למפלגתם של גנץ וסער יש 12 מנדטים, הם צריכים למחול על כבודם ולחבור לממשלה, בזכותם העם יתפטר משתי מפלגות הזויות וקיצוניות שבראשן עומדים שני מציתי להבות שמפלגים את העם, הורסים ושורפים כל חלקה טובה במדינה. הציבור יזקוף זאת "בעת פקודה" בקלפי לטובת גנץ וסער.