אם מדברים, מוצאים פתרונות

הליך הפישור הוא אולי הפתרון למציאות הפוליטית שלנו
תמונה של מימון
מימון אסולין

הקדמה: יש להפריד בין סכסוכים אזרחיים הנובעים מסכסוך ממוני, או מהתנגשות בין ערכים ותפיסות עולם של הצדדים, גם בסכסוך פוליטי-מדיני, לבין סכסוכים בעלי אופי פלילי שבהם הפתרונות הם "עסקת טיעון" שמקבלת תוקף של פסק דין, או שהתביעה חוזרת בה מכתב האישום, או שבית המשפט מכריע את הדין כעבור כמה שנים – פתרון שכרוך בהוצאות כספיות גבוהות ובסיכונים לשני הצדדים. רוב העוסקים במלאכת הגישור/פישור סבורים שסכסוכים אזרחיים יכולים להיפתר מחוץ לכותלי בית המשפט ומחוץ לקלפי (ההליך לא בא במקום הקלפי, אלא יכול למנוע הליכה לקלפי בטרם עת).

מאמר זה יעסוק בסכסוכים אזרחיים, ומטרתו להאיר את עיניו של מי שעדיין מפחד להשתתף בהליך הפישור. ראשית, הצדדים צריכים להסכים לפתוח בהליך הפישור בנפש חפצה ובלב שלם. אומנם גם בהליך הבוררות נדרשת הסכמת הצדדים, אבל מרגע שמסכימים אין דרך חזרה מההליך והצדדים מחויבים לקבל את פסיקת הבורר/ת. אפילו בית המשפט העליון לא יכול לבטל פסיקה זו, אלא אם כן נפל דופי או פגם בניהול ההליך.

לעומת זאת בהליך פישור נתונה הזכות לכל צד להפסיק את ההליך בכל רגע נתון, הדיון חסוי ואף צד לא רשאי להשתמש במה שנאמר בחדר הפישור אלא בהסכמה הדדית. על המפשר חלה חובת הסודיות והוא לא יכול לחשוף מידע גם אם שני הצדדים הסכימו לכך, ובוודאי שלא ניתן להזמינו להעיד אם הפישור לא צלח.

להליך הפישור אפשר להגיע בכל עת: לפני תחילת דיון משפטי או במהלכו; אפשר לחזור לפישור גם אם הוא נפסק לבקשת אחד הצדדים.

להליך הפישור יתרונות רבים, ביניהם חיסכון בזמן יקר ובכסף. הוא מסתיים בתוך חודשים מעטים לעומת דיון משפטי שנמשך בין שנתיים לשלוש עד לקבלת פסק דין. הסכם הפישור מקבל תוקף של פסק דין בתוך ימים ספורים.

מחד גיסא זהו הליך מובנה, אולם מאידך גיסא הוא נתון להבנתו ולגמישותו המחשבתית של המגשר.

למגשר יש יתרון גדול על פני השופט: הוא יכול לקיים שיחות חשאיות עם כל צד בנפרד, לעומת זאת, הדיון בפני השופט חייב להתקיים בנוכחות שני הצדדים ובאי כוחם. פעמים רבות בשיחות הנפרדות נמצא גם הפתרון, אומנם המפשר לא יספר לצד אחד מה הוא שמע מהצד השני, אבל הוא יכול לקבל מידע חשוב לפתרון הבעיה. לפעמים תשובות הצדדים לשאלות המגשר יכולות להיות מפתיעות ולהוביל את הדיון למקום אחר לגמרי.

כך, למשל, סיפר אחד המפשרים בסכסוכי עבודה שבתיק "רגיל" של אי-תשלום זכויות, בשיחה הפרטית עם התובע, התברר שהתובע היה נשוי לאחותו של הנתבע ולהם שני ילדים. לאחר הגירושין הנתבע פיטר את התובע ודאג שהוא לא יראה את ילדיו. התובע היה בחדלות פירעון והיו לו חובות לנושים לא מעטים, לכן הוא מלווה ומיוצג על ידי עורך דין שבית המשפט המחוזי מינה כמנהל תיק חדלות הפירעון. בשיחה נפרדת, אישר הנתבע את הפרטים והוסיף "עד שהוא לא ישלם את המזונות לאחותי הוא לא יראה את הילדים שלו".

המפשר ביקש משני הצדדים ובאי כוחם להמתין בחוץ, זימן את עורך הדין שמנהל את תיק חדלות הפירעון, ואמר לו שיש סיכוי טוב לסיים את התיק בהסכמה בתנאי שהוא מבטיח שתשלום המזונות לגרושתו של התובע יהיה בעדיפות ראשונה אפילו לפני הבנקים. עורך הדין נדהם לדעת שהתובע לא משלם מזונות לילדיו מאז הגירושין, הוא הסכים וביקש להשתדל לסגור את התיק בסכום של 50,000 ש"ח, מתוך תביעה של כ-150,000 ש"ח.

אחרונים זומנו לשיחה הנתבע ובא כוחו, המפשר אמר שהוא מציע לסיים את התיק בתשלום של 70,000 ש"ח (בכוונה הציע סכום גבוה יותר, לצורכי משא ומתן) והוסיף "אל תדאג, רוב הכסף יחזור לאחותך בגין המזונות שהתובע לא שילם לה, כך שלמעשה אתה לא משלם לתובע הרבה". בא כוחו של הנתבע, שהבין מייד לאן מכוון המפשר, ביקש לצאת מהחדר לכמה דקות, ולאחר שתי דקות שב ואמר ללקוח שלו: "אני ממליץ לך, תשלם מה שהמפשר מציע".

ומדוע אני מלאה אתכם בכל הסיפור הזה? משום שאני רואה את המחלוקת שבין האופוזיציה לקואליציה באופן שונה מכפי שהציבור הרחב רואה אותה. שני הצדדים מנסים להשפיע על תודעת הציבור בכל דרך אפשרית. עבדכם הנאמן אומנם לא בקי ברזי הפוליטיקה, אבל קורא, שומע ורואה סרטונים של כל הצדדים, ומבין שהמחלוקת היא לא על עצם תכנון הרפורמה המשפטית, אלא רק על הדרך "הדורסנית", לטענת המתנגדים, על היקפה העצום שעלול להרוס את הדמוקרטיה ואת בתי המשפט, ובעיקר על האגו משני הצדדים.

לי ברור שהממשלה עשתה בעצם מה שכל תובע פוטנציאלי עושה בהגשת תביעה אזרחית: דרישת סכום גבוה במיוחד לצורכי משא ומתן. רוב התיקים מסתיימים בפיצויי שבין 20% ל-50% בלבד מסכום התביעה. כך גם כאן, אין לי ספק שלו ההתנהלות של הממשלה הייתה שונה והאופוזיציה הייתה מראה מראש רצון טוב ואמין לשיתוף פעולה, הייתה עוברת היום רפורמה דומה לזו שהציע שר המשפטים הקודם, ח"כ גדעון סער. סער לא הצליח להעביר את הרפורמה כי לא היה לו רוב בכנסת, אגב אם בליכוד היו נוהגים בחוכמה בכנסת הקודמת, הם היו צריכים לנהל משא ומתן עם סער ולאשר רפורמה רחבה ומוסכמת ברוב עצום כבר בכנסת הקודמת. למעשה ח"כ סער התחיל ליישם את תוכניתו כבר בכנסת הקודמת ללא דיון בכנסת, בכך שהחתים את היועצת המשפטית, גלי בהרב מיארה, על חוזה העסקה הכולל סעיף שהיא יודעת ומסכימה שאחרי הבחירות תפקידה יפוצל והיא תעסוק רק בייעוץ.

עדיין לא מאוחר למזג את תוכניתו של גדעון סער עם זו של לוין ולתת קרדיט לשניהם. ההיגיון אומר שאם מתנגדים לתוכנית מסוימת, הצד המתנגד צריך להניח על השולחן הצעה נגדית, מתקיים דיון, וברוב מוחלט של המקרים הוא מסתיים בהסכמה. לכן אפשר להניח את תוכניתו של סער מול זו של לוין ולומר מעכשיו "הרפורמה של לוין וסער". אגב לא בכדי אנחנו כמעט לא שומעים את סער מתבטא נגד התוכנית, ואם כן אז בקול רפה, שכן היא דומה לתוכניתו.

זה טיבו של משא ומתן וזה טיבו של הליך פישור – להתחיל מגבוה ככל האפשר ולהתנגד נמוך ככל האפשר, אבל אם מדברים – מוצאים פתרונות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

14 תגובות

  1. חוסר הנכונות של שר המשפטים ויו"ר וועדת חוקה לעצור "אפילו לרגע" הורסת את סיכויי ההידברות ואת המדינה.

  2. אני מבקש לתקן. המחלוקת היא לא על התהליך כמו על המהות. הקואליצה הוקמה מסיבה מרכזית אחת והיא לשחרר את נתניהו מהמשפט. שרשרת החוקים נועדה לעצב מערכת משפט נוחה יותר (בחירת פורום שופטים שמרנים בעלי מחויבות לפוליטיקה הממנה, וקיזוז יכולות ב"גצ להתערב בתחומים שונים- על זה המאבק המרכזי!! כך גם כול חוקי הכפיה הדתית שבעיית נתניהו זימנהלפלג החרדי זדמנות לקדם- מהווים נושא למחלוקת קשה.
    לגבי התהליך- שנעשה בחופזה ובאופן דורסני- כי אצה להם הדרך בתקווה שהציבור לא יתעורר בזמן וימחה (מה שלא צלח בידי הקואליציה ) זה המרכבה עליה נישאת המחאה

    1. יקירי גדעון אני הקטן לא יכול לשלול את מה שאתה כותב בעניין הסיבה המרכזית להקמת הקואליציה הזו. ייתכן שכן וייתכן שלא, מה שבטוח זה שאחרי שיסתיים ההליך נגד ביבי וייוודע שסיומו בא שלא "כדרך הטבע", דהיינו בשל מוערבות פוליטית כזו או אחרת, או אז אני מבטיח לך שאכתוב את דעתי נגד התפועה הזו ככול שאכן תתממש.
      אני מאוד מקווה שההליך השיפוטי בבית המשפט המחוזי בירושלים ייסתיים בפס"ד ברור וחד משמעי לכאן או לכאן ואז נקיים דיון ענייני. שלא על סמך השערות של מי מאיתנו. שבוע טוב

  3. אם לא מדברים ומנסים להתפשר, לא תושג הסכמה ויהיה רע לשני הצדדים, בטח כאשר לא מדו,ר בכסף אלא בקיומה של אומה

    1. . SGזו היא מילת המפתח- שני הצדדים צריכים לרצות להתפשר. וכאשר רק צד אחד מוכן להתפשר- אין סיכוי למימוש ואף גרוע מכך כי בכך הוא חושף עצמו לחולשה שרק מחזקת את הסרבן להתמיד בסירובו במטרה להשיג רווחים גדולים יותר.
      אלו הם כללי הבסיס בניהול משא ומתן, כמו זה המתנהל בין ישראל והפלסטינים, כאשר רק ישראל מציגה הצעות של פשרה- שכולם נידחים, כי לימדנו אותם שישראל תמיד חוזרת בסופו של דבר עם הצעה טובה יותר..אז למה להם להתחיל בוויתורים בטרם עת שגם כך נחשבים לחרפה.
      שתי אסטרטגיות משא ומתן בסיסיות: "סכום אפס" WIN-LOSE- בו צד אחד מרוויח את כול הקופה והשני לא מקבל כלום, מתאים למצב בו האחד מאמין שהוא מספיק חזק כדי לכפות את רצונו על השני החלש יותר. . או- WIN-WIN מצב בו שני הצדדים מנהלים תהליך של הצעות והצעות נגד עם ויתורים הדדיים עד להסכמה על תוצאה בה אף אחד אינו יוצא עם כול תאוותו בידיו אך יכול לחיות איתה (אולי עד לסיבוב הבא..) יש אסטרטגיות נוספות כמו פנייה לתיווך ואחרים.
      אנחנו נמצאים במצב בו הקואליציה מרגישה מספיק חזקה כדי ללכת על כול הקופה, ועל כן דוחה כול ניסיון אמיתי לפשרה (בניקוי מניפולציות והטעיות), בעוד שהאופוזיציה שניסתה בתחילה לקדם שיח הדדי- הבינה שאין עם מי לדבר, ועל כן מגיבה במשחק סכום אפס הדדי, בתקווה שמסת המחאה העיקבית תביא את הקואליציה לשינוי בעמדתה.- או להפלת הממשלה כולה! תרחיש שבהחלט ניתן לקחת בחשבון- תלוי באורך הנשימה של הציבור המוחה ובמספר העורקים מהקואליציה
      ועכשיו- כול אחד יעשה את חשבון הנפש שלו וימקם עצמו על פני הרצף ויחליט איזה דגל להניף

    2. נכון מאוד. ואז נשארנו עם השאלה הפתוחה מי זה הצד שלא רוצה לדבר? כל צד מאשים את מישנהו שהוא לא רוצה לדבר.

  4. סליחה אינני רוצה לפגוע
    אבל אני חושבת שאתה כנראה תמים
    הממשלה שאוחזת בהגה כלל לא רוצה באמת לדבר

    1. תמים אני לא, גם לא נפגע במיוחד מתגובות של עלומי שם. מה שאני מציע זה במקום להגיב לגופו של המחבר נא להגיב לגופם של הדברים.

  5. רק כך.
    אין דרך אחרת.
    מקווה שהנשיא יביא לנו את הפלטפורמה להשגת פשרה.

    1. בקרוב תעלה באתר הזה כתבה נוספת שלי בעניין המתווים של כב' הנשיא. לצערי הרב, הנשיא לא הביא שום בשורה ולא פלטפורמה ראויה, שני הצדדים דחו אותן, במקרה. "הטוב" אחד הצדדים התעלם ממנו לגמריי.

  6. גם כניעה היא סוג של פיתרון ואפילו מוסכם. אבל אנחנו רוצים הבנה והתחשבות.רוצים לחיות יחד

  7. זה נכון כאשר כל הצדדים מגיעים בכנות ובלבד פתוח, ובעיקר בהבנה שלאף אחד אין מונופול על הצדק והחכמה. אבל ,מקרה שלנו זה הפוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

הידד למשתמט!

הכנסת אישרה את החלת דין הרציפות על חוק הגיוס

דילוג לתוכן