דיקטטורה חוקית בעליל

במאמרו, "על 'כיסא השופט המזרחי' בבית המשפט העליון – עבר, הווה, עתיד" (20.2.2022), הציג ד"ר משה בכר את הנתונים הבאים: בין 1948 ל-2022 כיהנו בבית המשפט העליון 11 שופטים מזרחים, מתוך 72 השופטים שכיהנו במינוי קבע, כלומר 15 אחוזים בלבד. אין חולק שמבחינה מספרית מדובר בתת-ייצוג בולט של ישראלים ממוצא מזרחי, ששיעורם בקרב האוכלוסייה היהודית במדינה בהחלט אינו קטן.

בריאיון בטלוויזיה ב-11.2.2023 התפתלה באי-נוחות חברת הכנסת אפרת רייטן מ"העבודה", חברה בוועדה לבחירת שופטים, כאשר נאמר כי בין 15 שופטי בג"ץ מכהן רק שופט מוסלמי אחד ואף לא שופט מזרחי אחד. רייטן הגיבה בנימה של הכאה על חטא, והצטדקה באומרה כי מתוך 4 שופטים שמונו לאחרונה, אחד היה מוסלמי ואחד מזרחי, דהיינו יש מגמת שיפור בהעדפת שופטים מזרחים/מוסלמים.

שיח על חוסר ייצוגיות של ה"מזרחים" בבג"ץ, ועל שלטון האליטות ועל "חבר מביא חבר", כמו גם תגובות ההכאה על חטא של הגורמים האחראיים, מצביעים על אי-הבנת הנקרא או על התעלמות מכוונת מן המשמעות האמיתית.

הדמוקרטיה מושתתת על שלוש רשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבין השלוש רק הרשות המחוקקת מייצגת את "העם"; על אף כל חסרונותיה, והם רבים, זוהי הדרך הנאמנה, והיחידה, לייצגו. 120 חברי הכנסת נבחרים על ידי העם והם הרשות הנבחרת היחידה. חברי שתי הרשויות האחרות ממונים על ידי הכנסת. הכנסת היא הריבון, והיא ממנה את ראש הממשלה וגם את חברי הרשות השופטת.

בעולם מושלם, הן שרי הממשלה והן שופטי בג"ץ, אמורים להתמנות לתפקיד על פי מומחיותם בתחומם. שר האוצר – מומחה בפיננסים, שר הבריאות – מנהל בית חולים, ושר הביטחון – גנרל עתיר קרבות. שופטי בג"ץ ייבחרו על פי מומחיותם בחוק ובמשפט ועל פי ניקיון כפיהם.

קינה על מיעוט ה"מזרחים" בבג"ץ היא אבסורדית כמו הדרישה לייצוג מזרחי הולם בקרב מנתחי הלב, או בקרב טייסי הקרב (אין לי מושג אם ייצוגיות כזו אומנם קיימת בפועל, השאלה אינה רלוונטית). ייצוגם של המזרחים הוא בכנסת, שהיא הריבון, ובכנסת בלבד.

נתניהו, בגאוניותו הפוליטית שאין שני לה, ריסק, מרסק וירסק את הדמוקרטיה בכמה מהלכים. ביוצרו קואליציית ימין על מלא, עוד לפני הבחירות, נטל לידיו את הריבונות על המרכיב הימני-משיחי-חרדי של הכנסת. הריבון הוא מעתה נתניהו. חברי מפלגות הימין נתנו לו את קולותיהם למפרע, ואיבדו את ריבונותם; את נאמנותם הוא קנה במכירה פומבית של משרות שרים, שבמקום אנשי מקצוע הן מאוישות על ידי עושי דברו, וזאת בהיקף ובשרירות שמגחיכים את התואר: "כבוד השר". לאחר הבחירות הריבון הוא ראש הממשלה; חברי הכנסת והשרים הם סטטיסטים שמשמיעים לפעמים רעשים מעצבנים, עד שהם מושתקים, בעדינות. ראש הממשלה והכנסת חד הם, והוא הריבון. הממלכה מתנהלת לפקודתו של המלך, ואת המלך מעניין רק המלך.

כל מה שנותר הוא חקיקה "דמוקרטית" ברוב מובטח של 64 כדי לנטרל את בג"ץ, וזאת על ידי חקיקת פסקת ההתגברות, עיקור הוועדה לבחירת שופטים ושאר סעיפי הרפורמה. מכאן קצרה הדרך לדיקטטורה על מלא. זה גם המסלול, בהבדלים של מקום, זמן ושיטה שעברו איטליה של מוסוליני, פולין של פילסודסקי, ארגנטינה של החונטות, טורקיה של ארדואן, הונגריה של אורבן ורוסיה של פוטין – בדרכן מדמוקרטיה לדיקטטורה. האלגנטיות במהלכים אלה היא בכך שהם נעשים רק במסגרת החוק, אותו חוק עצמו שחוקק במיוחד כדי להצדיק את המהלכים.