השנה לא ירד כמעט גשם

עד לפני שנים מועטות עסקנו בתקשורת ובמדינה כולה בשאלת הגשם אשר ממאן לפקוד את מחוזותינו. תילי תילים של טקסטים נכתבו על הנושא וכולנו הרמנו מבט אל על, בעודנו מקמטים את מצחנו בדאגה, לעתים רחרחנו קלות באוויר וחרצנו בביטחון: "לא, לא יירד גשם. בעיה… כן בעיה… הכנרת…" הפטרנו ולא יספנו.

באפריקה למודת הבצורות עדיין מביטים אל על ומצקצקים. הרי היפופוטמיות מפילות את ולדיהן אל בורות מים ריקים ונקבות הבבון זונחות את תינוקותיהן אם יבש חלבן בשנים שכאלה. בסומליה יש רעב. בבנגלדש נהר הגנגס מציף. באוקיינוס השקט ייתכן צונאמי ואף ייתכנו רעידות אדמה באינדונזיה או בפיליפינים. ואם לא די בכל זאת, בארצות הברית יורים באנשים למוות, ובנורווגיה… נו טוב… בנורווגיה. ועם כל הזמן המיותר הזה מה אנו עושים? תופסים פוזיציה כמובן. הו, הפוזיציה.

איזה כיף שיש לכולנו די זמן והפוגה מצרות קיומיות כדי להתפנות למלחמת אחים. תענוג.

כשני מתגוששים מחפשים אנו נקודות תורפה. כיצד נוכל לחזור להכריז על עמדתנו הידועה מראש. כמו דף מסרים אנו פולטים את "אמיתותינו", מחכים בקוצר רוח לסיום גיבובי המילים של האדם שלפנינו, ההוא מ"הצד השני", אוצרים במוחנו את שטף הטיעונים שלנו, הנכונים, ואז מקיאים אותם בסערה, מאושרים שהצלחנו לאחוז בהם מבלי להקשיב לצד היריב. דומים אנו לשני ילדי בית ספר שצועקים בפני המורה "הוא התחיל", אך הפעם אין מורה, אין מתווך ואין כל ביטחון שיהיה מי שיפריד. ועדיין אנו חוזרים ואומרים "שהם ייסוגו" וש"הם הורסים הכול". וכולנו יודעים בדיוק ש"הפעם, הפעם לא נוותר" משום ש"הגיעו מים עד גועל נפש". ומפגינים מזה ומחוקקים מזה ואל המוות אנו מישירים מבט… אך הפעם אין מי שישפיל את עיניו.

ואם אמליץ "עשו זאת בהידברות", הרי שאני בא מהשקפה מסוימת ולכן אין להקשיב לי. ואם אומר כי "קיבלנו את המנדט ולכן נעשה בהתאם ליכולתנו", הרי שאני מציג את עמדתי ולכן אין להקשיב לי.

אולי כדאי שכולנו נדע כי קבלת החלטות היא הליך שתמיד, אבל תמיד, אין ממנו חזרה. בכל פעם שמבוצעת פעולה, לא ניתן להשיב את שנעשה. או במילים אחרות, לא ניתן לבקר את אותו נהר פעמיים. במיוחד בהופכו לביצה טובענית. כאשר צד פוליטי מקבל החלטה – שהיא כמובן הרת אסון עבור הצד השני – לעולם לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. לא כשרוצחים ראש ממשלה, אך גם לא כשמחליטים על "הסכם אוסלו". לא כשנסוגים חד-צדדית מחבל קטיף, וגם לא, ככל הנראה, כשמנסים לערוך "מהפכה שיפוטית". או כשמקדמים, להבדיל, "אקטיביזם שיפוטי". שוב לא נחזור אל "אותו הנהר" ו"המים, שוב לא יהיו אותם המים".

אך האם אין זו משמעותו של "המשחק הפוליטי"? פעם זה מנצח, ואולי פעמיים או שלוש, ופעם זה. נכון, לעולם לא נחזור לאותה נקודת התחלה ונערוך אתחול של המערכת, אך גם לא שבנו אליה במהלך כל המהלכים הפוליטיים הקודמים. כל מי שטוען כי בצידו בלבד נמצאת "האמת" מחזיר אותנו אל מקומות פילוסופיים מסוכנים לא פחות, שכן כולנו יודעים מי חשב בעבר כי האמת והצדק לצידו, בעודו דורס את זכויותיהם של היריבים. המטוטלת נעה וחוזרת מצד אל צד אך לעולם לא חורטת את אותה חריטה בחול החברתי, הפוליטי והרעיוני. שכן כולנו מתקדמים אל מקום חדש. שני הצדדים הפוליטיים כוחניים באותה מידה ומחפשים נקודות אחיזה שנראות לצד השני כ"לא לגיטימיות" או "לא דמוקרטיות", אך שניהם מבצעים זאת ושלא יחשבו אחרת. אין צד נאור וצודק. יש רק מאבק על כוח פוליטי. והגשם, לכשירד, לא ינקה את הלכלוך. מקסימום יוסיף כמה טיפות מים לביצה הטובענית שהפכה לביתנו.