בבחירות האחרונות לכנסת ספג השמאל הישראלי את מפלתו הגדולה ביותר מאז קום המדינה. מפלגות השמאל, שרק לפני כשלושה עשורים זכו יחדיו בחמישים ושישה מושבים בכנסת, הצליחו הפעם, בקושי רב, לקבל רק ארבעה. התרסקות מפוארת שכזאת, גם אם התרחשה בהדרגתיות, היא אינה דבר של מה בכך. מהו, אם כן, הסיפור של מפלגות השמאל? זהו בעצם העניין, אין להן סיפור! את מצבו של השמאל אפשר להסביר באמצעות עולם הספרות: תוך כדי קריאת ספר העלילה משתנה, ולפתע מופיעים גיבורים חדשים, סגנון הכתיבה משתנה ומוסר השכל שונה לחלוטין.
כולנו זקוקים לסיפורים. הסיפור הוא האמצעי שדרכו אנחנו מנסים להבין את המציאות ולייצר סדר והיגיון בתופעות שמתרחשות סביבנו. מי אנחנו? מאין באנו? ולמה קורה לנו מה שקורה? מעבר ליכולתו של הסיפור להסביר לנו את מקומנו בעולם, הוא גם מכתיב עבורנו את כללי ההתנהגות הנדרשים ואת ההיררכיה החברתית, שהם למעשה הלקח הנלמד מהסיפור. מפלגות שונות מתבססות על סיפורים שונים, ומידת ההצלחה או הכישלון של מפלגה מצביעים על מידת ההסכמה של הציבור עם הנרטיב המוצג.
מפלגות השמאל בראשית דרכן היו קודם כול יהודיות. סיפורי התנ"ך העניקו לחבריהן השראה, ההיסטוריה היהודית שימשה עבורן הצדקה, וארץ ישראל הציתה את דמיונן. אפילו את שורשי הסוציאליזם הן מצאו בעולם הצדק של נביאי ישראל. מפלגות השמאל הציוני מיזגו את הדוקטרינה הפוליטית שלהן יחד עם התרבות היהודית וייצרו את דמותו של הפועל היהודי. הסיפור על עם ששב אל אדמתו ומחדש עליה את חייו הריבוניים העניק לציבור היהודי משמעות, תחושת שייכות חזקה, ותשובה לשאלה: למה דווקא פה? וכך השיב דוד בן-גוריון לחברי הוועדה המלכותית בשנת 1937 (ועדת פיל): "התנ"ך הוא המנדט של העם היהודי על ארץ ישראל".
קריסת ברית המועצות היוותה נקודת מפנה במעמדן של מפלגות השמאל. התפרקות האימפריה הסובייטית נתפסה בעולם כולו כניצחונו של הקפיטליזם המערבי על הקומוניזם. השבר האידאולוגי היה עמוק כל כך עד כי אפילו מפלגות השמאל החלו להעלות תהיות ביחס לאמיתות המודל הכלכלי שאותו הן היללו במשך עשורים. אט אט ובהדרגה החלו לחדור ערכי הליברליזם והכלכלה החופשית אל השמאל שאיבד את המרכיב הראשון בנרטיב שלו.
ההתרחקות מהסוציאליזם הניעה את השמאל לחפש מאבקים לשוויון בזירות אחרות בחברה. וכך המאבק לשוויון מעמדי הומר במאבק לשוויון אזרחי של קבוצות שוליים כגון שוויון מגדרי, זכויות קהילת הלהט"ב או זכויות עבור המהגרים הזרים. האג'נדה החדשה סללה את דרכה אל ליבו של הנרטיב, אבל דרשה מהשמאל לא פעם לבחור בין ערכים אוניברסליים מצד אחד לבין ערכים יהודיים מהצד השני. הפועל היוצא של מאבקים אלו היה התרחקות הדרגתית מהזהות היהודית, שהיא כאמור המרכיב המרכזי בנרטיב של השמאל הציוני. בצדק טען אבי גבאי (כשהוא חוזר על דבריו של בנימין נתניהו): "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים".
עם כל הכבוד לערכים אוניברסליים, שהם בוודאי חשובים כשלעצמם, הם לבדם אינם מספיקים כדי ליצור סיפור, שאיתו הציבור היהודי יוכל להזדהות. אנשים מחפשים משמעות, אנשים רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול מהם, משהו שהם יוכלו לשאוב ממנו כוח כדי להתמודד עם מציאות חיינו המורכבת. אחרי הכול, אדם שנופל על ביתו טיל רוצה לדעת למה הוא צריך לחיות בישראל, ואת זה הנרטיב היהודי יכול להסביר. אם מפלגות השמאל מעוניינות לזכות חזרה בתמיכת הציבור הרחב, הן תהיינה חייבות לחזור אל הסיפור היהודי ולשלב אותו בתוכן. בדומה לסוציאליזם הציוני בעבר, כך גם היום יש צורך לקיים את המאבקים האזרחיים של השמאל בתוך המסגרת של הצדק והמוסר השאובים ממקורות ישראל.
21 תגובות
ניתוח יפהפה ונכון מאד.
אוסיף שהמחדל של השמאל שהתפשט גם לכלל החילונים היה בויתור תרבותי כמעט טוטאלי לדתיים שלקחו מונופול על ה"יהדות" והשאירו את היהודים בארץ שאינם דתיים עירום ועריה מבחינת הקשר עם עברם בארץ, ועם אוצר התרבות היהודי. האוניברסליות המזוייפת והחלולה תפסה את מקום הלאומיות היהודית היפה והמחוברת לשורשיה
ההומניסטים. בסופו של דבר אין סתירה בין אוניברסליות לבין לאומיות במובן הערכי תרבותי. כדברי הרדר, האוניברסליות היא מעין קונצרט שבו כל לאום מנגן על הכלי שלו אבל הכל יחד מניב מוסיקה נפלאה מתוך הרמוניה.
"המאבק לשוויון מעמדי הומר במאבק לשוויון אזרחי של קבוצות שוליים כגון שוויון מגדרי" מעניין שהנשים הן קבוצת שוליים…
הציבור הישראלי חי בתוך בועה, מנותקת מהעולם, שבו ערכים אוניברסליים – חרות ושויון לכולם תופסים מקום יותר ויותר חשוב. מבחינה אלקטורלית, אולי אתה צודק. למרות שחוץ מסין/טיבט, אנחנו המדינה היחידה שתחתיה נמצא עם אחר בכיבוש, לא מעניינת את הציבור הישראלי וזה אחר מהדגלים העיקריים של השמאל, שמסתבר שאינו מביא מצביעים לקלפי. הכיסוש לא מעניין עכשיו כמעט אף אחד. הערכים היהודיים של פעם, לא כל כך רלוונטיים היום והסיפור היהודי של היום נכבש ע"י הימין הדתי ולמפלגות השמאל אין מה להתחרות על המגרש הזה. עליהן לדבוק בעקרונותיהן האוניברסליים ויש לקוות שהעולם יעיר את הציבור כאן, שנטויתו לאומנית והוא בז לעקרונות האלה, ויגרום לו להבין שהכיוון בו הווא הולך יהיה בסופו של דבר רע למדינת ישראל.
אתה צודק – השמאל לא מצליח להביא מצביעים לקלפי. מדוע – כי הולך ופוחת הציבור שחושב שמאל. זה בולט בעיקר בקרב הדור הצעיר. ולגבי מה שאתה ועוד מיעוט קטן בתוכנו שחושבים "כיבוש", כנראה עוד לא קלטתם שאין כיבוש. את עזה אריאל שרון החזיר. מאיו"ש הסתלקנו אחרי אוסלו. חזרנו לשם אחרי טבח ליל הפסח בנתניה על מנת להגן על עצמנו מפני טרור.
אתה כותב ש"יש לקוות שהעולם יעיר את הציבור כאן". זה רציני? העולם? – דהיינו לספק חומר לג'יי סטריט ולתומס פרידמנים ולניו יורק טיימס כדי שהם ישכנעו את השלטון בארה"ב ללחוץ עלינו?
נכון מאד. רק לחץ חיצוני של יהדות ארה"ב וגורמים ליברליים בעולם, אולי יצליחו לשנות את המסלול הלאומני דיקטטורי שהשלטון שלנו דוהר אליו. התייאשתי מתבונת רוב העם שלנו.
אין כיבוש. יש לי הצעה. כשקשה לנו להרים משא כבד, אולי נכריז שאין כבידה. אולי זה יעבוד. כשהתכוונתי לעולם, זה בעיקר שיסביר לנו שהכיבוש קיים ואפילו כואב למיליוני אנשים.
תודה על תגובתך.
ערכים אוניברסליים רבים נטועים במסורת ישראל, אחרי הכל עשרת הדברות הן בסיס הצדק והמוסר של חברות רבות. ההתרחקות של השמאל מכל מה שנגוע ביהדות אפשר לימין הדתי לקחת מונופול על המושג וזו טעות גם אלקטורלית, גם היסטורית וגם מוסרית.
למרדכי: ברור שאני בעד ערכים אוניברסליים שנטועים במסורת ישראל. כיוון שהם אוניברסליים, לא חייבים לקשר אותם ליהדות. הם נכונים בזכות עצמם ודוקא הימין עכשיו נוטה להתעלם מערכי השויון והחרות. ובאשר לעשרת הדברות, נראה שכמה מהמפלגות החרדיות ויתרו על "לא תגנוב" וכמה רבנים חשובים גם על "לא תחמוד אשת רעך"…
ערכים יהודיים כן
ערכים כליים כן
ערכים דתיים לא
למה ערכים דתיים לא? מה ההבדל בין ערכים יהודיים לערכים דתיים?
יפה אמרת ידידי.
מסכים עם כל מילה.
ברור. אנחנו הרי לא עוד מדינה. אנחנו קיימים בזכות היותנו מדינה יהודית.
התנועה הציונית הקימה את המדינה. התנועה הציונית קמה אל מול היהדות הדתית שהיתה משאירה אותה בגלות לנצח
לד"ר מרדכי לוי היקר,
לא. יסלח לי כבודו. זה לא כל הסיפור. בוודאי שהשמאל לא יחזור למעמדו הקודם אפילו אם הוא "יחבק את את המקורות היהודיים".
השמאל בישראל איבד את בכורתו בשל דבקותו בשני תחומי מעשה שהשתלבו האחד בשני, שנסמכו על אידאולוגיות שגויות.
האחד – הסוציאליזם המלאכותי, שלא לומר השקרי, שהבטיח חיי רווחה להמונים עם מגמות שוויוניות.
השני – שקיבל תנופה מלאה בפנטזיות שצמחו אחרי חתימת הסכמי אוסלו. במקום "שלום בימינו" קיבלנו את "קורבנות השלום"
ד"ר לוי הנכבד – אם זה לא כל הסיפור, מהו הסיפור האמתי של גסיסת השמאל?
תשאל את מר כנפו (שם בדוי) מעיירת פיתוח צפונית, שבעבודה במפעלים האזוריים הבוס התובעני שלו הוא קיבוצניק, במילואים המפקד שלו קיבוצניק, מזכיר האיגוד המקצועי בסניף ההסתדרות בעיירת הפיתוח הוא קיבוצניק, את ילדיו לא מקבלים לבית הספר האזורי של ילדי הקיבוצים, ביום הבחירות מגיע מהקיבוץ לעיירת הפיתוח עסקן מפלגתי של מפלגת שמאל במכונית של הקיבוץ, כדי להסיע אותו ואת הוריו הזקנים לקלפי על מנת שישימו במעטפות את הפתקים הנכונים של מפלגת השמאל. אמר לי פעם מר כנפו הנ"ל (שם בדוי) – אדון דגני תדע לך שסידרתי אותם. ביום הבחירות, גם ההורים של וגם אני שמנו במעטפות את הפתקים של הליכוד. הקיבוצניקים אפילו לא יודעים שסידרנו אותם.
יצחק היקר,
סיפורו של מר כנפו מוכיח שדפוס ההצבעה נובע ממניעים של זהות, וזה בדיוק מה שאני טוען. מר כנפו הגיע בשנות ה-60 מקהילה דתית בזכות אמונה בסיפור על שיבת עם לארצו. בית הכנסת, השבת והטקסים חשובים לו ומהווים חלק משמעותי מזהותו, אבל דווקא בגללם הוא חווה יחס מעליב ומתנשא.
השמאל נטש את הסוציאליזם והמאבק לשוויון וזו טעות גם מוסרית אבל גם אלקטורלית מכיוון שרובו של הציבור בישראל דווקא תומך בעמדות סוציאליסטיות (על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה). איפה הייתה מירב מיכאלי במאבק על העאסי? ביחס לפלסטינים, גם כאן השמאל זנח את המאבק להיפרדות, כפי שאמר אהוד ברק לאחר שהוא חזר מקמפ דיוויד ״כנראה שאין פרטנר בצד השני״. אם כך מה יש לשמאל להציע?
ניקולו מקיאוולי בספרו הנסיך מציע לשליט שברגע משבר יש לחזור לעקרונות הראשוניים, וזה מה שאני סבור שיש לעשות, לחזור למקורות היהודיים.
לא ברור אם אתה בעד חזרה להיסטוריה היהודית ולמורשת שלה או לחוקי הדת היהודית. יהודי ישראלי יכול להיות גם חילוני ואפילו אתאיסט
שלום ארז,
כוונתי היא לערכים, מורשת ותרבות יהודית (פעם קראו לזה ציונות) ולא בהכרח ערכים דתיים. בסופו של דבר זה המכנה המשותף של רוב הציבור היהודי
לד"ר מרדכי לוי היקר,
תודה על תשומת לבך ותשובתך המחזקת את לוז תגובתי הראשונה. בוודאי שדפוס ההצבעה נובע גם ממניעים של זהות. לטענתך הרוב בישראל תומך בעמדות סוציאליסטיות. אולם הקשר בין העמדות האלה לבין הצבעה בבחירות הוא מקרי בהחלט. האם אתה רואה קשר בין עמדות סוציאליסטיות לבין המאבק להיפרדות מהפלסטינים? ואתה מסיים עם הצעת מקיאוולי לשליט. מאקיאוולי ???
מי יחזור לעקרונות הראשוניים? אמילי מועאטי? איבתיסאם מרענה? מרב מיכאלי? זה אפילו לא פנטזיה.
בשל שינוי הרכב האוכלוסייה בישראל מתפתחים כאן דפוסי משטר חדשים. מה שהיה כבר לא יהיה עוד פעם.
כיוון שישראל היא דמוקרטיה השינויים מתרגשים עלינו באופן אבולוציוני, לא רבולוציוני.
ולבסוף, הזכרת את המאבק על העאסי. בדור הבא בקיבוץ ההוא לא יישארו הרבה יורשים. הסוציאליזם המלאכותי הזה הולך ונגמר.
עוד קצת החברה מעיירת הפיתוח הסמוכה יקומו בבוקר וייסעו על קורקינטים חשמליים להתרחץ בעאסי. זו רק שאלה של זמן.
רק לא לנטוש את הערכים האוניברסלים
הנה דרעי דבק במקורות היהודים. שימו לב לאיזה פסגות הוא מוליך אותנו.
שלום,
הפוך לגמרי, ההתנהלות של דרעי היא לא רק אנטי דמוקרטית, אלא היא בראש ובראשונה התנהגות לא יהודית!!!
היכן המוסר של נביאי ישראל?
הפוך על הפוך. כך נוהגים כל מנהיגי (הרבנים) המפלגות הדתיות היהודיות בישראל – נצמדים לעטיני השלטון כדי לינוק מה שאפשר וכמה יותר – יותר טוב. מול זה הם דואגים שבניהם ותלמידי החכמים שלהם לא יסכנו חייהם בשרות צבאי. כך נוהג דרעי. כך בדיוק מוגדרת התנהגות יהודית במיטבה בימינו אלה במדינת ישראל. מדוע אתה מתעלם מכך או מנסה לזרות חול בעיני הקוראים?
לחשוב שהדעות והערכים של היהודים הישראלים יהיו כאלה ש מוכנים לתמוך בעמדות שמאל