טרלול, ניתוק והכחשת המציאות

מה גרם לקריסת השמאל בבחירות 2022?
תמונה של צחי
ד"ר צחי אבנור

מה גרם להתרסקותו של השמאל בבחירות? אם תשאלו את מרב מיכאלי, ראשת העבודה (4 מנדטים), ואת זהבה גלאון, ראשת מרצ (0 מנדטים), התשובה היא יאיר לפיד ששתה להם את הקולות. תשובה זו היא בריחה מאחריות מבחינתן, ולא נותנת הסבר מלא לקריסה. אי אפשר להצביע רק על הטעויות הטקטיות של לפיד בניהול הקמפיין וגוש המרכז-שמאל. הרי מצביעי העבודה ומרצ נחשבים לאנשים משכילים ורציונליים שלא הולכים כעדר אחרי המנהיג (כך לפחות השמאל אוהב להציג את עצמו). אם מצביעי העבודה ומרצ היו מרוצים מההתנהלות והאידאולוגיה של מפלגותיהם וראשתיהן הם היו מצביעים להן למרות הקמפיין של לפיד. לפיד ממצב את עצמו כמפלגת מרכז, ואילו העבודה ומרצ הקצינו שמאלה. אז מה באידיאולוגיה של השמאל גרם למיאוס בו והביא אנשים שהזדהו עם השמאל לא להצביע למפלגות השמאל אלא למפלגות מרכז כמו יש עתיד והמחנה הממלכתי?

להלן רשימה של הסיבות העיקריות:

הטרלול הפרוגרסיבי: הטרלול הפרוגרסיבי של מרב מיכאלי, שדוגלת במגדריזם רדיקלי קיצוני ושואפת לפרק את המשפחה המסורתית, המאיס עליה בוחרים רבים. סגנון הדיבור שלה הפך לבדיחה. נוסף לכך היא הייתה שרת תחבורה כושלת שעסקה בשטויות ובתקינות פוליטית במקום בלפתור את בעיית הפקקים ולשפר את התחבורה הציבורית, בין השאר על ידי הוספת קווי אוטובוסים והגדלת מצבת הנהגים (למשל באמצעות תמריצים כספיים).

הפלסטינים: השמאל עדיין מתייחס לפלסטינים כפרטנר לשלום, אף שהמציאות מראה שהפלסטינים לא מעוניינים בשלום אלא בהשמדת ישראל. זה לא רק הטרור וההסתה, כולל הסתה ממוסדת על ידי הרשות הפלסטינית ותשלום הון עתק למחבלים ומשפחותיהם, אלא גם הקמפיין המתמשך שלהם בעולם נגד ישראל, כולל הכחשת שואה מצד אבו מאזן, שבוטאה על אדמת גרמניה וזכתה לגינוי רפה בלבד מהשמאל ולא פגעה במעמדו בעיני "מחנה השלום". השמאל פשוט לא מחובר למציאות בנושא הזה ומסרב להכיר באחריות של הפלסטינים למצבם ולפשעיהם ולהעמיד אותם במקומם. במקום הוא פועל יחד עם הפלסטינים כדי לפגוע במעמדה הבין-לאומי של ישראל, כגון בתמיכה ב-BDS, פנייה להעמיד חיילים ומדינאים ישראלים בבית הדין הבין-לאומי בהאג והפקת דו"חות אנטי-ישראליים בהזמנת "ארגוני זכויות אדם" וממשלות אירופיות.

הקצנת ערביי ישראל והטרור הלאומני והפלילי מצידם: ערביי ישראל הקצינו מאוד מאוד בשנים האחרונות והפכו לאיום על הביטחון הלאומי והאישי. ההקצנה שלהם התבטאה בפרעות האלימות בזמן מבצע "שומר החומות" ומתבטאת בעקביות בטרור החקלאי ההולך וגובר, בפשיעה הלאומנית והפלילית הגוברת, בהסתה לאלימות ותמיכה בטרור מצד הנהגת ערביי ישראל ובסירוב לגנות את הטרור הפלסטיני. מפלגות חד"ש ובל"ד מתחרות ביניהן מי יותר קיצונית ותומכת טרור – התבטאויותיהם של עאידה תומא סלימאן ועופר כסיף למשל, או איימן עודה שקורא לערבים לא לשתף פעולה עם המשטרה. למרות זאת השמאל רואה בהן שותפות לגיטימיות לקואליציה ובית המשפט העליון מאשר להן להתמודד, אף שיש חוק מפורש שאוסר על מפלגות תומכות טרור להתמודד ולהיבחר לכנסת. אפשר לומר שבכל פעם שאיימן עודה, עופר כסיף או עאידה תומא סלימאן פתחו את הפה – בן גביר קיבל מנדט נוסף.

במקום לבלום את ההקצנה של הנהגת ערביי ישראל ולעודד את הגורמים המתונים, השמאל זורם עם הקיצונים, הבדלנים והאנטי-ציוניים ולא מעמיד אותם במקומם. בעוד שהימין רואה את האיום ומבטיח לטפל בו, להחזיר את הביטחון והמשילות, השמאל לא מכיר בכך שיש בעיה ופוטר את המצב בהסרת כל אחריות מהערבים עצמם ובהאשמת ישראל ב"גזענות", "קיפוח" וכו', ולעיתים אף מצדיק את האלימות כתגובה לגיטימית של הערבים למדיניות הישראלית. האשמת ישראל לא תפסיק את הטרור והפשע, ואין שום סיבה שישראלי יצביע למחנה שמתעלם מביטחונו האישי והכלכלי, ועוד מאשים אותו בגזענות כאשר הוא דורש ממערכת אכיפת החוק לטפל בטרור ובפשע ביד קשה. לומר שיש בעיה של פשיעה ואלימות מצד ערביי ישראל – מבחינתם זו גזענות, ובשל התקינות הפוליטית לא רק שאסור לטפל בבעיה אלא גם אסור להודות שהיא קיימת.

אובדן האמון במערכת החוק והמשפט: מערכת המשפט, בהובלת בג"ץ, פגעה במשילות ובביטחון וגילתה יותר מדי סובלנות למחבלים, תומכי טרור וגופים השוללים את זכות קיומה של ישראל. בד בבד מערכת המשפט פגעה בזהות הלאומית והיהודית של ישראל ופסלה חוקים רבים שנועדו להבטיח את אופיה היהודי של מדינת ישראל. שופטים בכל הדרגים נותנים עונשים מגוחכים למחבלים, מתפרעים ופושעים, ועסוקים בהתערבות בעבודת הממשלה יותר מאשר בשפיטה, דבר שגורם לסחבת ועינוי דין. השופטים מנותקים מהעם ולא מייצגים את ערכיו. כתוצאה מכך, הציבור איבד את אמונו במערכת המשפט. הימין מבטיח לתקן את מערכת המשפט ולהחזיר את המשילות, השמאל מבטיח להמשיך לתמוך בעיוורון באקטיביזם השיפוטי וברודנות של בג"ץ והיועמ"ש, וזה בדיוק ההפך ממה שהעם רוצה.

זהות יהודית: רוב עם ישראל מעוניין לטפח את הזהות היהודית הלאומית שלו ושל המדינה, גם אם הוא לא שומר מצוות. חשוב לו שהדגל יישאר כחול-לבן עם מגן דוד, שההמנון יהיה "התקווה" עם "נפש יהודי הומיה" ושיהיה רוב יהודי. לעומת זאת, השמאל מתנגד לזהות היהודית, רואה בה גזענות ורוצה להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינת כל אזרחיה. בכל העולם התגובה לאנטי-לאומיות של השמאל היא התחזקות הימין. איך זה התבטא? מרצ מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית ולא כמפלגה ציונית, קו שהתחזק עם בחירתה של זהבה גלאון ליו"ר המפלגה ועם התבטאויות פוסט-ציוניות מצד נציגיה ופעיליה.

לסיכום, לעם ישראל חשובים הזהות היהודית, הסולידריות הלאומית, הביטחון האישי וערכי המשפחה, ואילו השמאל בכל הנושאים האלו בחר בקו פוסט-מודרניסטי טהרני של אנטי, בהתאם לקו הרווח בקרב השמאל הרדיקלי הפרוגרסיבי ברחבי העולם שהביא לפגיעה קשה בחוסנן של הדמוקרטיות המערביות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

29 תגובות

  1. לצחי אבנור
    מאמר מעולה. מתאר את המציאות כמו שהיא. כל הכבוד.

  2. אכן מאמר לוגי אמפירי.
    מר"צ והעבודה – שתי מפלגות ששרדו עד הבחירות רק בזכות עברן ושמן, וגם כך רק כפטה מורגנה של מה שהיו פעם. אם להוסיף לרוחות הרפאים הללו את שתי המנהיגות החלולות שהיחס בין האגו הנפוח שלהן לבין כשרונן ושכלן שלא לדבר על האג'נדה שהן פיטפטו, הוא כיחס בין מפלי הניאגרה והניאגרה בחדר מסויים בבית, לא מפליא שמפלגה אחת נכחדה והשניה בקושי גררה עצמה לקו הסיום.
    יחד עם זאת בחלוקה הדיכוטומית בין ימין ושמאל צריך להיזהר. יש הרבה ציונים המאמצים גם עמדות הנחשבות "שמאל" ויש הרבה חרדים תומכי ימין הדוחים את הגדרת היהדות כישות לאומית, ומגדירים אותה כדתית בלבד (וכל מפלגה או חצר חרדית עם הפרשנות הדתית שלה).

    1. תיקון קל – מפלי הניאגרה והניאגארה בחדר מסוים. חוץ מזה ההערכות שלך על שתי ה"מנהיגות" מקובלות לחלוטין. גם המפלגה השנייה תיכחד.

    2. גם כמדען, ניסינאי, אני מתקשה להבין את המשפם "מאמר לוגי אמפירי". אין כאן עניין של לוגיקה והבעות עמדה הן עניין לויכוח ולא שום דבר מוחלט. אמפירי?

      1. נח היקר, המאמר כמובן אינו חוק מדעי שהגדרתו היא "לוגי אמפירי". רציתי לומר שיש הגיון בניתוח של כותב המאמר, והתבוננותו במציאות בארצנו משקפת עובדות. מקריאת דבריך אני מניחה שאתה רואה אחרת את המציאות, אולי לאור הרצוי ופחות המצוי. אני כמוך בעד הומניזם, אבל אני גם בעד הדדיות. אם הרתעה היא הסכר היחיד מול "איטבח אל יהוד" אז "הבא להרגך, השקם להרגו".

      2. כתבה אביבה שהמאמר לוגי ואמפירי. לוגיקה = תורת ההיגיון. אמפירי = הסקה לפי תוצאות ניסוי.
        ובכן: ד"ר צחי אבנור מנתח את הסוגיה בהחלט בדרך הגיונית. הדוגמאות שהוא מביא נסמכות על ניסיונות (לענייננו – ניסויים) רבים להשכנת שלום בין ערבים ליהודים במקומותינו. הניסויים הללו נכשלו. על כן כל מדען הבקיא בפרקטיקה של ניסויים אמור להבין זאת. על כן דבריה של אביבה נכונים וצודקים. מי שלא מבין זאת כך כנראה שמוחו שטוף בלוגיקה סמולנית ואנטי יהודית.

        1. אתה לא בדיוק מבין מה זה אמפירי, אבל לא אתווכח עם אדם שמתבטא כמוך.

  3. תשובה לצחי אבנור
    אתה צודק ביחס לסיבות להתרסקות השמאל. אבל זה לא כל כך חשוב. החשוב הוא שאלה גם הסיבות להתרסקותה הוודאית של מדינת ישראל.
    אתה יוצא מהנחת יסוד, כנראה נכונה, ששלום לא יהיה עם הערבים; הם רוצים בהשמדת ישראל; בתגובה עלינו להכות בהם ולהחלישם ככל שנוכל; וודאי לא להעניק להם זכויות אזרחיות שוות ומעמד שווה בבתי המשפט שלנו.
    בשנת 2032 יהיה המצב הדמוגרפי בחבל הארץ בין הים לירדן, כדלקמן: 19 מיליון תושבים, בקלחת רותחת אחת, בשטח של 28,000 קמ"ר, מהם רוב ערבי של 51%, מיעוט יהודי של 46%, אחרים 3%.
    לפי הנחתך, הערבים יהיו נגדנו לנצח במצב של מלחמת קודש או של פעולות טרור, תלוי בעין המסתכל; היהודים יחיו לנצח במצב של הגנה הרואית על הבית, או במצב של הקוזק הנגזל, תלוי בעין המסתכל. המסתכל הבינלאומי יהיה יותר ויותר בצד הערבי, לא בגלל אנטישמיות מולדת, אלא בגלל שהצדק לפי החוק הבינלאומי לא אתנו. אין דרך שנגרש, נשמיד או נכניע את הפלסטינים, המגובים על ידי העולם הערבי והמוסלמי, למרות הסכמי אברהם. נגזר עלינו לנצח להיות האחד בגרונו של השני.
    הנחת יסוד של "לא יהיה שלום" היא נבואה שמגשימה את עצמה. יש אומרים, ואתה צחי ביניהם, שאפשר לחיות כך על חרבנו לנצח. דעתי היא שזה מתכון להרס המדינה, כנראה לאחר מותי (אני בן 86) כך שאני לא דואג.
    הדרך היחידה למנוע את הרס המדינה, היא להניח שיכול להיות שלום, על אף סבירותו הנמוכה, ולפעול להגשמתו. זה מה שהשמאל-מרכז מנסה לעשות, בלי קשר למוזרויות של מיכאלי. הדרך של בן גביר, סמוטריץ' וביבי (בתפקיד התינוק שנשבה) היא הדרך ל אבדון תוך ידיעה שנפלנו בכבוד, כיהודים גאים, על קידוש השם; או לחילופין לברוח לחו"ל לפני שיהיה מאוחר.

    1. הפתרון לסכסוך עם הפלסטינים הוא לא נושא המאמר. השמאל קרס בין השאר כי הוא אפילו לא מוכן להודות שיש בעיה. טרור, הסתה במערכת החינוך, קמפיין בינלאומי נגד ישראל מצד הפלסטינים – השמאל מתעלם מזה במקרה הטוב ומסייע להם במקרה הרע (כל תומכי ה-BDS למיניהם), במקום ליצור חזית אחידה נגד הטרור והקיצוניות הפלסטינית, ולהבהיר להם שמטרור הם רק יפסידו ושכדאי מאוד שיפסיקו את המאבק להשמדת ישראל. וזה שנניח שהפלסטינים רוצים שלום ("כי אין ברירה אחרת") לא ישנה את המציאות שהם לא רוצים שלום ולא יגרום להם לרצות שלום או להתנהג בהתאם. זה שנניח שרעל הוא מיץ תפוזים לא יהפוך אותו לניתן לשתייה או ימנע ממנו להרוג אותנו אם נשתה ממנו.

      ישנם עוד פתרונות לסכסוך הישראלי-פלסטיני חוץ משתי מדינות לשני עמים, אבל זה לא נושא המאמר.

    1. אתה צודק בהחלט. המאמר נכתב עם גישה ימנית אופיינית. מה לעשות – זו האמת. גישת השמאל, לא רק בעניין הנדון, היא גישה מוטעית. היכן שהשמאל שם ידיים – לא צומח שם יותר עשב. אנא למד קצת מההיסטוריה.

  4. שלחתי גם לכתוב שהוא לא מחדש כלום בהתייחס למה שרואים ושומעים בכל ערוצי התקשורת…

  5. השמאל קרס כי הוא לא מוכר שקרים
    כי הוא לא מסית ומדיח
    כי רוב העם משועבד למציאות מדומה ואוהב אותה

    1. עמרם- אני מסכים איתך שהשמאל לא נפל בשל " מכירת שקרים הסתה או הדחיה". אלא בשל תפיסת מציאות שגויה ואסטרטגיה מדינית מסוכנת בעליל ("קורבנות השלום" היהודים). ואת ה"מכירת שקרים הסתה או הדחיה" הוא הפקיד בידי ארגוני זכויות פרוקסי מזויפים כמו בצלם, שוברים -שתיקה, יש גבול ודומיהם, להם העניק את חסותו ותמיכתו בסיוע מימון אירופאי.

  6. אני מסכים אם כל מילה. הבעייה שנפלנו מהפח אל הפחת כאשר בממשלה הנוכחית יהודי הוא מי שמפלה נשים ומתחמק משירות חובה בצה"ל.

  7. מפלגות השמאל עבר זמנן. סוציאליזם כבר לא מעניין אף אחד

  8. תגובה לרחלי מואב
    את צודקת שסוציאליזם כבר לא מעניין אף אחד. שמאל וימין בישראל כבר מזמן הם:
    מדינה אחת לשני עמים, שזה מה שהולך לקרות, על פי האידאולוגיה הימנית המשיחית, בגיבוי השחיתות של ביבי;
    לעומת הרעיון של שתי מדינות לשני עמים שמקדם השמאל-מרכז, שהמסר שלהם מורכב יותר ולא עובד על צעירים חמומי מוח, על המונים נבערים מדעת ועל פוליטיקאים שמתעניינים רק בשלטון.

    1. אלי וידן היקר
      שתי מדינות לא תהיינה כאן כי הם לא רוצים. מדינה אחת גם לא תהיה כאן כי אנו לא רוצים. שתי האופציות לא יתגשמו כי כבר יש כאן החל מ- 1975 כבר משהו אחר. קוראים לזה קונפדרציה א-סימטרית של שלוש יחידות פוליטיות. אפילו יש לזה חוקה כתובה שחתומים עליה גם מזכיר המדינה האמריקאי ושר החוץ הרוסי. הסידור הזה עובד כבר 47 שנים, עם עליות ומורדות, אם כי הסידור הזה לא מתפקד ב- 100%. פעם יותר ופעם פחות. לפי מצבי הרוח של המעורבים בדבר מקטון ועד גדול.

      1. דגני – תרחיב בבקשה ברמה הפרקטית- כיצד ניתן לכפות את "הקונפדרציה" (ברירת מחדל?) על שלושה גופים שאף אחד מהם אינו חפץ בכך

        1. לגדעון שניר
          ראשית – מה ההבדל בין פדרציה לקונפדרציה: בפדרציה כל האזרחים בכל היחידות הפוליטיות משתתפים בבחירת השלטון בכל הרמות על פי חוקה כתובה ומוסכמת. קונפדרציה היא הסדר פוליטי שגובש על ידי השליטים מבלי לשאול את התושבים או לקבל את הסכמתם. שני סוגי המשטרים הללו הנם הסדרים פוליטיים שגובשו על בסיס "עקרונות הפדרליזם". אין למשטרים הללו "דגם בסיסי" כדוגמת זה של משטר אוניטרי. ויותר מזה, בכל משטר שהוקם על בסיס עקרונות הפדרליזם קיימים הסדרים פוליטיים ספציפיים שהתגבשו בהתאם לנתונים דמוגרפיים כפי שמתקיימים בגבולות הגאוגרפיים המקומיים. קיימים כיום בעולם כ- 25 משטרים שהוקמו על בסיס עקרונות הפדרליזם. בהם מדינות גדולות וחשובות שביניהן: ארה"ב, רוסיה, גרמניה, ספרד, ברזיל, ניגריה ואחרות. כל המדינות הללו נוצרו בסערת מלחמות שבהן הצד החזק ניצח וכפה את המשטר על המרכיבים האחרים. בחלק מהמדינות הצד הנכנע לא משלים עם המשטר שנכפה עליו ולכן נמשך בו מתח פוליטי עד כדי פרוץ עימותים מזוינים מפעם לפעם.
          ובאשר למצב בין הנהר לים: בהסכם שנקרא "אוסלו 2" נקבעו כללים לקיום שליטה בשטח. הסכם זה נכרת בין המנהיגים של שני הצדדים, לענייננו רבין וערפאת. אגב, חתומים עליו גם שר החוץ הרוסי ומזכיר המדינה האמריקאי. על כן יש להסכם זה גם מעמד "דה יורה" בינלאומי. המנהיגים חתמו על הסכם זה ללא קבלת הסכמה מאזרחיהם. על כן זו קונפדרציה. בתחילה היא נכרתה בין שתי יחידות פוליטיות: ישראל ואש"פ. בחלוף הזמן החמאס השתלט על רצועת עזה וכך כיום ממוסגרות בהסדר הנ"ל שלוש יחידות פוליטיות.
          אין ספק שישראל היא הצד החזק, על כן היא כופה בכוח את קיום ההסדר על שתי היחידות הפוליטיות האחרות. עוד ניתן להיאמר שלא כל סעיפי ההסכם מקוימים. כמו כן מצב זה עלול להשתנות. אולם כל זמן שישראל היא הצד החזק יש להניח שהמצב שנוצר ע"י הסכם "אוסלו 2" ימשיך להתקיים. אם הפלסטינים ייהפכו לצד החזק אין ספק שהמצב הפוליטי המתקיים כיום יתחסל. אבל אז תתחסל גם מדינת ישראל. הסיכוי שכך יקרה שואף לאפס, מכיוון שאם תתפתח כאן אינתיפאדה שתסכן את קיום מדינת ישראל, תתחולל כאן נכבה שנייה כאשר זו של 1948 לא הייתה אלא קדימון מינורי לעומת הנכבה העתידית אם תתחולל.

  9. המאמר של צחי בא לשקף תמונת מצב מפוכחת של המציאות שאינה קשורה לעמדה פוליטית כזו או אחרת. אפשר שיש אחרים הרואים את המציאות באופן שונה והם תמיד מוזמנים להציג את תפיסתם, אך נראה שהדיון כאן גולש להתנצחות לא קונסטרוקטיבית (כאמרתו של קיסינג'ר).
    ניכר שהרוב כאן חפץ בשלום, כאשר מלחמה היא ברירת מחדל נוכח העדויות האיתנות שהצד השני אינו רואה במצב "שלום" פתרון למחלוקת (מלבד מדינה אחת מהנהר ועד לים- בשליטתו כמובן) , אדרבא- עצם ניהול המשא ומתן על "שלום" נחשב לכניעה המשפילה את עושיה. ובכך כופה עלינו "לחיות על החרב"- אם אנו מתעקשים להמשיך לחיות בארץ אבותינו. ועדיין יש בינינו הרואים בהשגת "השלום" משאת נפש שראוי להקריב למענו את מה שמנסים לשכנע אותנו בסיסמה "שלום של אמיצים" חד- צדדי, במובן שרק ישראל נדרשת לוויתורים המציבים אותנו בפני סיכונים ביטחוניים וודאיים כפי שלמדנו מהניסוי של התנתקות מרצועת עזה- מודל מוצלח של תפיסתם את "תורת השלבים" והסכם חודאייבה (בערבית- לא באנגלית).
    ונותרנו עם השאלה- "אז מה עוד ניתן לנו לעשות שעדיין לא ניסינו?" עד כמה רחוק אנחנו עדיין מוכנים ללכת תחת ההכרה שקיבלנו את הארץ הזאת לפיקדון מאת ילדינו, וחובתנו להשיב להם אותה- למען הדורות הבאים. צחי כותב שיש פתרונות נוספים, נמתין איפוא בנשימה עצורה למאמרו הבא.

    1. גברת יקרה – השמאל כמעט נגמר. עוד משא בחירות אחד בהובלת מיכאלי גם השריד האחרון של השמאל יתחסל. האם זה לא ברור לך?

  10. אבל שכחת שמרכיב משמעותי בממשלת הימין אינם מקבלים את הדגל, חלקם אף נגד עצם הקמת נמדינה, לא מקבלים אפילו את העמידה לזכר חללי צה"ל

  11. מה שטוב באתר הזה שהכל פתוח לכל הצדדים. דעות גם של שמאל וגם של ימין, בכל נושא גם בעד גם נגד, זה חשוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של נח

על סף תהום

בקרוב נדע אם אנחנו כבר נמצאים בדיקטטורה

תמונה של אביה

מהפכה או רפורמה?

בליץ החקיקה של לוין ורוטמן יפגע בדמוקרטיה הישראלית