מהי ה"דמוקרטיה" שיש להגן עליה?

ההתקפות על בית המשפט העליון ופריכותה של הדמוקרטיה
Idan Sherer

התקפות על בית המשפט העליון אינן דבר חדש, והעוצמה והבוטות שלהן הפכו מהותיות יותר ככל שעולה מעורבותו של בית המשפט בהחלטות מדיניות, צבאיות ופוליטיות והופכת משמעותית יותר מאז מהפכת ה"אקטיביזם השיפוטי" שהתגבשה החל מסוף שנות השבעים של המאה קודמת. יהיו אף שיגידו שאין מדובר בצירוף מקרים ושהמהפכה החוקתית ליוותה את עלייתו של הימין לשלטון לראשונה לאחר המהפך הפוליטי בבחירות 1977, במטרה לשמר את כוחן של האליטות המסורתיות היכן שעוד ניתן היה. הדיון סביב בית המשפט העליון הפך כבר מזמן לדיון פוליטי, כששני הצדדים טוענים שפעולותיהם יסייעו לשימורה של הדמוקרטיה. ב-2015 טען חבר הכנסת מוטי יוגב ממפלגת "הבית היהודי" ש"יש להרים כף D9 על בית המשפט העליון" ולהחריבו. באופן טבעי הזדעקו קולות רבים מצידה השמאלי-מרכזי של המפה הפוליטית (וגם מן הצד הימני, כמובן) וטענו לפגיעה חמורה בדמוקרטיה. פגיעה אנושה בבית המשפט העליון, כך יטענו גם ממש בימים אלה, כמוה כחיסול הדמוקרטיה בישראל ופגיעה בלתי מתקבלת על הדעת במהותה של מערכת האיזונים והבלמים. בית המשפט העליון איננו הקורבן היחידי, כמובן, וקולות הקוראים שלא לציית להוראות הממשלה, כגון אלה של חברי הכנסת עידן רול מ"יש עתיד" ושל אביגדור ליברמן מ"ישראל ביתנו" בסתיו 2020, על רקע משבר הקורונה, שכיחים לא פחות. על רקע ההתכתשויות הללו רבים מתעלמים מהעובדה שבמרכזו של הדיון הסוער והאלים (פיזית ומילולית) עומדת שאלה אחת מהותית במיוחד: מהי בכלל אותה "דמוקרטיה" שכולנו רוצים לשנות או לשמר או שעליה עלינו להגן?

בסצנה מן העונה השנייה של הסדרה "רומא" של HBO מתעמתים ברוטוס וקאסיוס, רוצחיו של יוליוס קיסר, עם מקורבו וחברו מרקוס אנטוניוס לאחר שזה הצליח להפנות את זעמו של ההמון לעבר רוצחיו של קיסר בזמן הלווייתו של האחרון. ברוטוס וקאסיוס טוענים (בסצנה שאין לה בסיס היסטורי אמיתי) שרוב חברי הסנאט ואנשי המעמדות הגבוהים ברומא עומדים לצידם. אנטוניוס משיב להם שעם כל הכבוד לשמנה ולסלתה של רומא, לצידו עומד המון זועם, וזה יאכל את אציליה של רומא על חורבותיו המעשנים של בניין הסנאט. הרעיון הטמון באמירתו של אנטוניוס, גם אם הינה פרי דמיונם של יוצרי הסדרה, הוא זיקוקה הטהור של המציאות: הסנאט הרומאי, בדיוק כמו בית המשפט העליון בישראל או כל מוסד אחר בכל דמוקרטיה אחרת בעולם, מורכב מבניין ומאנשים ונשים שכל מה שעומד בבסיס סמכותם וכוחם הוא הסכמה, לרוב מאדישות או הרגל היסטורי, של כלל ה"עם" על אותם סמכות וכוח. ה-D9 הסימבולי (לעת עתה) שיחריב את בית המשפט העליון יוכל לעשות זאת בקלות ולנוכח התנגדות יעילה מעטה, אם בכלל, כשהריבון – העם – יחליט שאינו רוצה בו עוד.

הדמוקרטיה הייתה תמיד ונותרה מלאכותית, דינמית ופריכה. מנהיגים יעילים ומוכשרים במיוחד, ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית ובאיזו מדינה, הבינו כבר מזמן את יתרונותיהן של הפריכות והפלסטיות של הדמוקרטיה המודרנית. יכולתם של כל(!) בני ובנות האדם לעוות את המציאות על מנת להשיג את רצונם היא מדהימה, אך מנהיגיהן של הדמוקרטיות המודרניות, התלויים ב"עם" כמעט באופן מוחלט, נדרשו להפוך את עיוות המציאות לאמנות. הדבר נפוץ כל כך בקרב פוליטיקאים מודרניים שלעתים עולה השאלה מדוע לראיינם או אף לדבר עמם מלכתחילה. הצורך העמוק, הבסיסי והמובן מאליו של מנהיגי הדמוקרטיות המודרניות משמאל ומימין לשכנע את ה"עם" באמצעות עיוות המציאות הוא אולי העדות וההוכחה המרשימות ביותר למלאכותיות של הדמוקרטיה. גם לא משנה שרובם המכריע של האזרחים מקבלים את מאפייניה הבסיסיים של הדמוקרטיה, שכן פעמים רבות מספיקים אדם אחד או קבוצה של אנשים על מנת להוכיח כמה מלאכותיותה מטרידה; רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995 ושלל האירועים המטרידים לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית בחורף 2020–2021 הם רק שתי דוגמאות טובות במיוחד לכך. התקווה שמערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית תפעל ברגע האמת (אם ישנו כזה) היא תקווה בלבד, ואין זה תרחיש דמיוני שבנסיבות פוליטיות וחברתיות דרמטיות במיוחד פוליטיקאים, אנשי צבא ומשטרה והאזרחים עצמם יסרבו לציית לחוק או להוראותיה של אחת משלוש הרשויות. הכלים שעומדים לרשותה של הדמוקרטיה מסוגלים להתמודד עם תופעות כאלה עד גבול מסוים.

לכן, אם ניקח כדוגמה את מערכות הבחירות האחרונות ואת זו המתקרבת, אם ה"עם" יחליט שהוא מעוניין ברשות מחוקקת ורשות מבצעת רבות עוצמה ורשות משפטית מרוקנת מכוח שהחלטותיה הן בגדר המלצה, כך יהיה. הדמוקרטיה איננה מבוססת על אקסיומות מתמטיות הרלוונטיות בכל זמן ומקום עם תנאים כלליים דומים, אלא על שנים רבות של ניסוי וטעייה ומאבקי פרשנות על רעיונות שהבשילו במערב מאז ראשית עידן הנאורות. כפי שניתן לראות כמעט בכל נקודה בעולם כיום, הדמוקרטיה משתנה, מתעצבת מחדש או פשוט גוססת באיטיות ובסבל אל סופה הבלתי נמנע. בדומה לכל מסכת אירועים היסטוריים משמעותיים שהתרחשו בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל העולם המודרני כולו, המנצחים מימין או משמאל יעצבו את הדמוקרטיה בהתאם לכוחם הפוליטי והחברתי בעוד שהמפסידים מן הצד הנגדי יביטו בכאב ובפחד בהשתלשלות האירועים עד שוך הסערה. כל שהמוסדות הדמוקרטיים יוכלו לנסות לעשות, אם אכן ירצו, הוא לצמצם את האלימות והאנרכיה למינימום האפשרי. הסכנה האמיתית, כך נראה, היא אובדנם הסופי של המוסדות הדמוקרטיים עצמם, ועל כך חייבים לחשוב שני הצדדים לפני קבלת החלטות דרמטיות כאלה ואחרות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

20 תגובות

  1. אם גם כותבים מיושבים כמוך חושבים כך, אנחנו בדרך לצרות

  2. מאמר מדהים על המצב הקשה והמעורפל בו נמצאת החברה שלנו.

  3. לדבורה קליין ויועזר אריאלי הנכבדים,
    למאמרו המצוין של ד"ר עידן שרר הגבתם באופן שמלמד על גישתכם האישית למה שמתרחש בישראל. המאמר עוסק בתופעה כלל עולמית המאופיינת בראש וראשונה על ידי שינויים פוליטיים מתמשכים שעוברים על חלק נכבד מארצות העולם. התופעה שד"ר שרר מתאר אינה אופיינית לישראל בלבד. נכון שבישראל, כתוצאה מהעדר חוקה, המצב הפוליטי יותר נזיל אולי מאשר בארצות אחרות. אבל הגם שכך, במבנה האוכלוסייה הקיימת בישראל אפשר לציין שהדמוקרטיה מחזיקה מעמד. המבחן החמור ביותר לדמוקרטיה היה רצח רבין. חמור ככל שיהיה החברה הישראלית עמדה במבחן והשלטון במדינה המשיך להתנהל בהחלט על פי רצון העם שהתבטא בבחירות.
    לסיכום – אכן ישראל נתונה בצרות, ואולי אף ניתן להגדיר את מצבה כקשה ומעורפל. אולם זו טבעה של חברה אנושית ובזה ישראל לא מיוחדת.

  4. בקצרה- בית משפע עליון הוא מוסד נחוץ במשטר דמוקרטי,אך יש בעיות באופן התנהלותו בישראל
    – השאלה הניצחית היא האם יש בו יצוג הולם של העם – והסתבר שלא ואת זה יש לתקן
    – בית המשפט העליון בחר לבחון כמעט את כול הסוגיות המשפטיות על פי אמת מידה של זכויות הפרט, חופש הדיבור והעיסוק. "חוק הלאום" נועד לחייב את בג"צ לכלול במסגרת שיקוליו את טובת הכלל והוא עדיין חוטא ונמנע ככול הניתן מלאמץ את קביעת הרשות המחוקקת- ומכאן מרבית ההתמרמרות של הציבור (למשל הטיפול בסוגיית המסתננים ואיחוד משפחות והקלות הבלתי נתפסת של פשעי אלימות, ושחיתות ציבורית)
    – לא פחות חמור הוא השתתפות בית המשפט במאבק הפנים פוליטי שנועד לחסל יריבים פוליטיים- אם במודע
    ואם לאו- (ראה משפטי יעקב נאמן, חיים רמון, אביגדור קהלני, רפול, גל הירש ורבים אחרים) בניהול משפטים על פני שנים שמערערים עוד יותר את אמון הציבור.
    – העיסוק האולטימטיבי במה שמכונה "זכויות הפרט" תורם באופן משמעותי לכבילת ידי מוסדות אכיפת החוק במאבק הסיזיפי לבלום את האנרכיה ולייצר משילות ומכאן תחושת הציבור שמערכת המשפט מנותקת מצרכי החברה. את זה יש לתקן!!!

  5. א. דמוקרטיה זה לא דמגוגיה.
    ב.דמוקרטיה זה גם הגנה על זכויות המיעוט. הרוב לא זכאי לדרוס את המיעוט
    ג.בית המשפט צריך להגן על זויות המיעוט

    1. ל ש.ע
      למרות שלא ניתן להבין למה מכוונת תגובתך- בכל זאת אתייחס:
      – מסכים שדמוקרטיה צריכה להגן גם על זכויות הפרט , אך אין זה אומר שיש לכך עדיפות על פני הגנה על זכויות הרוב!! ואין זה אומר שהמיעוט זכאי לדרוס את זכויות הרוב (למשל תחבורה ציבורית בשבת או שמירה על רוב יהודי במדינה)
      – אין לבית המשפט הסמכות לקבוע באופן שרירותי איזה חוק גובר על האחר (בין הפרט והלאום) הוא יכול ליעץ- אבל ההחלטה היא בידי הרשות המחוקקת!!! יש דבר כזה בדמוקרטיה..

  6. תודה על התגובה. הטיעון אולי נכון לתפיסה הדמוקרטית המודרנית, אך זהו בדיוק העניין. הרוב לא "זכאי", אבל מי יכול לעצור אותו ברגעי משבר היסטוריים? בית המשפט "צריך" להגן על זכויות המיעוט, אך אם הוא מרוקן מכוח וסמכות וכוחות הביטחון והמשטרה לא סרים למרותו אלא למרותן של שתי הרשויות האחרות, שום דבר לא מבטיח שהוא יוכל להגן. אם הריבון יחליט שאין זה מתפקידו של בית המשפט לעשות זאת, בית המשפט הופך לגוף סמלי עם סמכות שתהיה בעיקר אינטלקטואלית. כל העניין הוא שכל אחד יכול להעניק איזו משמעות שהוא רוצה למילה "דמוקרטיה" ואם יש לצידו מספיק כוח ותמיכה, זו תהיה המציאות. ההגדרות של הימין והשמאל בישראל ובעולם לרעיון הדמוקרטי שונות הרי באופן מהותי.

    1. לעידן שרר היקר,
      נכון טענת בשתי התגובות האחרונות שלך לתגובות של גדעון שניר ושלי. אני מאד ממליץ שתיקח בחשבון את דבריו הנכונים של גדעון.
      בעיקרון כל חברה אנושית חייבת להגן על עצמה כנגד הקמים עליה להשמידה ולהרוג בתושביה. לצערנו זה המצב בימים אלה (ואולי לא רק בימים אלה) במקומותינו. כאשר נהרגים כמעט כל יום חיילים ואזרחים יש להכריז על מצב חירום (יש בהיסטוריה דוגמאות רבות לכך) ולתקן תקנות מתאימות כדי להגן על חיי הישראלים – וייקוב הדין את ההר. עוד דבר – איו"ש אינו ג'וריסדיקשן (שטח שיפוט) ישראלי. לכן בית משפט ישראלי, כולל העליון אינם מוסמכים לדון משפטית באירועים שהתרחשו באזור זה. למשל, כאשר כוחות הביטחון החליטו להרוס בית מחבל בשכם, היה על בית המשפט העליון לדחות את התביעה, שאגב הוגשה בידי עורכת דין ישראלית, למנוע את הרס הבית בטענה שהדבר אינו נמצא בתחום השיפוט של החוק הישראלי.
      בעיקרון – בית המשפט, כל בית משפט, חייב לשפוט רק בתחום סמכותו ורק על פי החוק. במידה וקיימת לאקונה בחוק, רשאי בית המשפט לפרש את כוונת המחוקק גם אם לא הוגדרה בכתב במפורט, ובמקרי לאקונה קיצוניים אף ליצור תקדימים שיחייבו את בתי המשפט עם חלוף הזמן. לעומת בית המשפט, שהוא גוף של משרתי ציבור הפרלמנט (אצלנו הכנסת) הוא הנציג החוקי והמוסמך של בעלי הבית – הציבור. רשאית הכנסת לחוקק חוקים בהצבעות רוב, או רגיל, או מיוחס, בהתאם לתקנון הרשמי, ועל כל אחד, כולל בתי המשפט לציית לחוק זה.
      בישראל, בתקופה מסוימת, היה ראש ממשלה שהצהיר "יש שופטים בירושלים". באותה תקופה כיהן בבית המשפט העליון שופט, שכאשר הוא היה יועץ משפטי לממשלה הוא תרם לעלייתו לשלטון של אותו ראש ממשלה. שופט מפורסם זה יצר מצב שבו מעמד המערכת השיפוטית יותר חזק מאשר המערכת הפרלמנטרית והממשלתית. מכאן נובעים קשיים ידועים בניהול המאבק נגד המתנכלים למדינת ישראל.
      על קשיים אלה יש להתגבר ללא קשר למי שיזכה בבחירות ויכנס לבלפור.
      יש לחזור, ללא פשרות לעיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה – הפרדת רשויות.

      1. יצחק, תודה על התגובה המפורטת והעניינית. חשוב לי רק להדגיש שהמאמר הקצר עוסק בעיקר בנקודת מבט תיאורטית וכללית לגבי המציאות האנושית. אין לי שום כוונה או רצון לקחת צד ואין זה ממקומי או מתפקידי -והרי קטונתי – להציע פתרונות. בסך הכל רציתי להציג טיעון לגבי שבריריותן של חברות אנושיות בכלל ודמוקרטיות בפרט ועל רקע המציאות הפוליטית המורכבת בארץ ובעולם.

  7. יש הגדרות מהי דמוקרטיה
    ברור שיש וריינטין ופרשנויות שונות
    אבל ישנם כמה עקרונות ברורים
    ובראשם, שהרוב לא יכול לקבוע כל דבר
    יש דברים שגם אם הרוב תומך בהם אסור להם להתממש

  8. אני אוהב כותבים רציניים שיודעים להגיד עד כאן הניתוח שלי ומה יהיה הלאה ואיך לפעול אני לא בדיוק מתיימר לדעת

  9. המבחן העיקרי שהדמוקרטיה צריכה לעמוד בו הוא אם השלטון נקבע לפי תוצאות של בחירות אמיתיות. כלומר: ראשית: אם יש בחירות שתוצאותיהם נקבעות רק על ידי הבוחרים, ושנית: אם הממשל מתמנה רק לפי תוצאות הבחירות. בדימוקרטיה אמיתית. אם הממשל הקיים לא מקבל אישור מהבוחרים הוא מפנה את מקומו ללא היסוס לממשל שנתמך על ידי הבוחרים. אין ספק שישראל עוברת את המבחן בגדול. יש בחירות? בודאי – אפילו יותר מידי. ממשלות מתחלפות? בודאי. לישראלי אין את ה"כיף" שיש לרוסים, סינים, איראנים וצפון-קוריאני שהם יכולים לנבא בודאות של 99.99% את תוצאות הבחירות, ואם הם נוהגים לתלות על הקיר את תמונת ראש המדינה הם פטורים מהטורח להחליף אותה מפעם לפעם.
    לגבי מערכת המשפט. לדעתי אם השיקולים לבחירת שופטים בנויים על כך שהשופטים יטו את הדין לפי דיעותיהם הפוליטיות זה אומר רק דבר אחד: הבה נבחור שופטים מושחתים שהם מהסקטור שלנו ואז אנו יכולים לחגוג – אנחנו יכולים לפשוע ואף פעם לא נענש. כי מה שקורה עכשיו הוא שהשופטים מכריעים לפי החוק והצדק בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות. למרות הטענה שרוב השופטים הינם שמאלנים הם אישרו בחירה לכנסת של עריקים מהקואליציה (רק לא ביבי) לליכוד בראשות אותו ביבי, ולמרות שרובם יהודים שמתנגדים לטירור הם אישרו העמדה לבחירה של סיעה הנחשדת כתומכת טירור. גם כל מיני מינויים של אנשי שלומנו (מנדנבליט ומפכ"ל המשטרה) לא מנעו את העמדתו למשפט של מי שמינה אותם. כי אם אין שחיתות, השקפת העולם של שופט, יועץ משפטי או שוטר לא יכולה לפטור עבריינים מעמידה למשפט, או לנפות אנשים וסיעות מהמערכת הפוליטית רק כי הם לא נחמדים. הסיכום: אינני מבין מה רוצים ממערכת המשפט? אין שום קשר ביו הפסיקות שלהם ובין מוצאם הפוליטי. אז רוצים שכן יהיה קשר?!

  10. דמוקרטיה איננה שיטת ממשל של תנאי אחד. היא מורכבת מהרבה סעיפים ואת אלה אפשר ורצוי לעדכן מידי פעם.

  11. מאמר שעונה בדיוק על ההגדרה של מאמר דעה. לא כל הכותבים כאן מכוונים כל כך טוב למטרה.

  12. עם כל הצניעות, ברצוני להצטרף ולחזק את דבריו של גיורא קימל (אני מודע לכך שהוא לא נזקק לעזרתי).
    נסכים כי כולם רוצים את "טובת העם". הכנסת מחוקקת חוקים לטובת העם, כפי שהיא, או רוב חבריה, מפרשים טובה זאת. זו דרכה של דמוקרטיה. הממשלה מנהלת את ענייניי המדינה לטובת העם, כפי שהיא, או רוב שריה, מפרשים טובה זאת. זו דרכה של דמוקרטיה. בג"צ, לעומת זאת, פוסק את פסוקו לא לפי טובת העם, אלא לפי הצדק, כפי שהוא מתבטא בחוקי המדינה שכבר נחקקו, ככתבם וכרוחם. זו אמורה להיות דרכה של דמוקרטיה.
    הקושי הוא בכך שהחוק אינו מתמטיקה והשופטים אינם מלאכים. בני האנוש, המכונים שופטים, יש להם השקפות עולם, דעות או אג'נדות. זה טבעו של אדם. עם זאת, הם אמורים לפעול לפי החוק ולא לפי השקפותיהם. אנחנו בוחרים את השופטים ככאלה שמסוגלים להתעלות ולפסוק לפי רוח החוק ולא לפי האג'נדה. לפי הדוגמות שהובאו – הם גם מצליחים בכך במידה רבה.
    הוועדה לבחירת שופטים נועדה להתגבר ככל הניתן על הנטייה האנושית לפסוק לפי האג'נדה ולהבטיח ייצוג רחב לכל שדרות העם. מינוי השופטים על ידי הרשות המבוצעת ופסקות התגברות במסווה זה או אחר, הם האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה. זה מה שקרה וקורה בגרמניה של היטלר, באיטליה של מוסוליני, בפולין של פילסודסקי, בטורקיה של ארדואן, בהונגריה של אורבן, וברוסיה של פוטין.
    מינוי השופטים השמרניים על ידי טרמפ בארה"ב הביא להתגברות השמרנות והריאקציה בארה"ב (למשל: איסור ההפלות). עם זאת, לתדהמתי אני ולחרון אפו של טרמפ, שנים או שלושה תיקוני חוק שדרש טרמפ משופטיו, כדי לעזור לו אישית בבעיותיו עם רשויות החוק – לא התקבלו. השופטים מטעם פעלו לפי רוח החוק כהבנתם, ולא משיקולים זרים. זה מעודד. מסתבר שיש שופטים לא רק בירושלים אלא גם בוושינגטון.

    1. שכחתי לציין את דחיית הבקשה של מתנגדי ביבי לבטל את ערוץ 14 – על ידי הרשות השופטת ה"שמאלנית". אז את משתיים או שהרשות השופטת איננה שמאלנית אלא ימנית אז למה ההרכב שלה אינו מספק את הימין? או שהרשות השופטת איננה מכורה לשום צד, אז מה כל כך רע בזה?

  13. מה פתאום? לא כולם רוצים את טובת העם. לא כל החוקים של הכנסת הם לטובת העם. הממשלה מנהלת רק חלק מענייניה לטובת העם. מערכת המשפט רוויה בנפוטיזם. אין שום שחר להשוואות עם היטלר, מוסוליני, פילסודסקי, וכל היתר. הדבר הנכון היחיד בתגובתך הוא שיש שופטים בירושלים ובוושינגטון ושיש להם אג'נדות. שאלה – מי באמת שולטים בישראל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך