פולחן אישיות נהוג היה במשטרים דיקטטוריים כדוגמת סין, לאוס, ברית המועצות, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית ועוד. יש שניסו לנקוט מונח זה בתיאור תקופת שלטונם של דוד בן-גוריון, מנחם בגין ובנימין נתניהו, אך כמובן פולחן אישיות רחוק מהמנהיגים הללו כרחוק מזרח ממערב.
אם כן – מה לנו ולפולחן אישיות? לדעתי, יש כיום בישראל פולחן אישיות ברור, ברוב המפלגות. המכיר מי מאיתנו את מצעה של "חוסן לישראל" או של "יש עתיד", של "ישראל ביתנו" או של "תקווה חדשה"? את מצעה של "מפלגת העבודה" או אפילו של "הציונות הדתית"? ומעל הכול – את מצע "הליכוד"? היום איננו מצביעים לתמיכה ברעיון, בתוכנית פעולה, איננו מחפשים תפיסת עולם הקרובה לדעתנו כדי לתמוך בה. אנו מצביעים עבור בני גנץ או בנימין "ביבי" נתניהו, אביגדור ליברמן או גדעון סער, יאיר לפיד או מרב מיכאלי. אנו מצביעים למען איש או אישה העומדים בראש מפלגה, הנראים לנו מתאימים. האין זה פולחן אישיות?
הסתכלו במודעות התעמולה של המפלגות – תמונת המנהיג או המנהיגה היא הדבר הבולט ולא המצע. למעשה, יש רק מעט תנועות פוליטיות שהאזרחים מצביעים עבור הערכים והאידאולוגיה שהן מייצגות, ולא עבור המנהיגים העומדים בראשן. כך, למשל, שתי המפלגות הערביות, שמטרותיהן שוות אך הן נבדלות זו מזו בהסכמתן לשיתוף פעולה פעיל עם השלטון. או המפלגות החרדיות, שמטרתן דומה אך הן מכוונות לקהל שונה, גם בהן האישיות המפלגתית איננה עומדת במרכז המפה; למעט מפלגת ש"ס שמציגה על פי רוב את דמותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, מייסד המפלגה. גם ב"מרצ" אין למעשה פולחן אישיות ובוחריה מצביעים בעד תפיסת עולם.
ייתכן שהגישה הזו נובעת מחיקוי מוטעה לכמה מערכות בחירה בעולם. אכן, בארצות הברית אנשים בוחרים ישירות את נשיא המדינה, אף שהוא מזוהה עם עמדה פוליטית שיש עימה תוכן. גם בצרפת בוחרים ישירות את הנשיא וגם שם יש לבחירה טעם רעיוני ולא רק אישי. בבריטניה, בגרמניה ובמרבית מדינות העולם אין הדבר כך, ואנשים בוחרים במפלגה ולא באיש. מדוע אם כן "נגזר" עלינו לעבור לפולחן אישיות?
מסקר בלתי רשמי שערכתי בין מכריי, הסתבר לי עד מהרה כי מרביתם יצביעו למפלגה מסוימת בהתאם לאיש שעומד בראשה ושבו הם יעדיפו לבחור, ולא על פי מצע רעיוני-מפלגתי.
האם נמשיך לנקוט גישה זו? האם יימשך פולחן האישיות בישראל? הנה ראינו ניצנים של נכונות להימנע מכך: החיבור בין "חוסן לישראל" (גנץ) ו"תקווה חדשה" (סער), אך נראה כי גם כאן אין למעשה הצגת דרך רעיונית של ממש, וכל האיחוד – מטרתו לשמור מספר חברי כנסת במינויים ולא לשם הבאת בשורה חדשה.
נראה שהגיעה העת לשנות את המגמה המתחזקת הזו, ולחזור ולהצביע לרעיונות ולא לאנשים.
19 תגובות
לגדעון ביגר הנכבד,
במלוא הצניעות הרשה לי להזכיר לך נשכחות – אצל בן גוריון היה פולחן אישיות. כנ"ל במובהק אצל בגין. מה היה אצל משה דיין? אצל טבנקין?
יגאל אלון? מאיר יערי? אריק שרון? אהוד ברק? רבני החצרות החרדיות: גדול הדור, שר התורה, זוכר? אני סבור שמלכתחילה הצביעו במדינת ישראל בעיקר עבור המנהיגים הנערצים. הם ידעו ליצור לעצמם רקעים אידאולוגיים כדי להשלות את חלקו הגדול של ציבור הבוחרים.
כיום בעיקר בשל התפתחות אמצעי התקשורת תופעת הערצת המנהיגים בולטת יותר. מכל מקום ההצבעה לכנסת בישראל היא בעיקרה הצבעה "טרייבליסטית", שבטית. את זה אי אפשר לשנות, אלא אם תחליף את העם.
יש רק אחד, לטוב ולרע שאפשר לייחס לו פולחן איזיות, זה ביבי. לאף ראש מפלגה אחר אין קשר לפולחן אישיות. להיפך, רובם זוכים בקולון של אנטי ביבי.
ליצחק דגני – אם המסביר גרוע, איך יבינו קוראיו את כוונתו. המצביעים למפא"י ז"ל הצביעו רובם, למפלגה עם רעיונותיה ומעשיה. כך גם מצביעי חירות -מח"ל-הליכוד בזמנו. אכן היה איש בראש המפלגות אך הייתה דרך חיים ומצע ברור. ראה מה קרה לבן גוריון כשהלך לבד לרפ"י. דיין וטבנקין לא היו ראשי מפלגות ולא הצביעו עבורם, וכך גם גדולי התורה והדור. אך אחד לא הצביע לרב שך או לרב קנייסבקי. אינני חושב, וזכותו של כל אחד לחשוב , שבעבר הצביעו רב האנשים עבור מנהיגים – הצביעו לדעתי על דרך. היום מוצגים האנשים ולא הדרך. במה שונה יאיר לפיד מגנץ? ליברמן מ יאיר לפיד, הם העומדים לבחירה ולא רעיונותיהם ופעולותיה של מפלגתם. לזה קראתי "פולחן האישיות" וכמובן בהפרזה כדי להדגיש דעה זו.
לדב פניני – מבין שהתכוונת לפולחן אישיות ולא לאיזיות. ההצבעה בעד איש ולא בעד דרך אידיאולוגית זה "פולחן אישיות"
לגדעון ביגר היקר,
אני מסכים אתך שבתגובתי שלעיל הייתי מסביר גרוע. סברתי שהדברים ידועים ועל כן ראיתי בתגובתי הנ"ל סוג של תזכורת בלבד.
סליחה על הישירות שלי אבל ראייתך את הדברים ניזונה מהתעמולה הציבורית של המפלגות שמטרתה הייתה לסמא את עיני הבוחרים.
בן גוריון לא הלך לבד לרפ"י. שלא במקרה הייתי בדיוק שם. טבנקין היה מנהיג אחדות העבודה. סגדו לו. מצביעי המפלגות החרדיות הצביעו במפורש עבור הכריזמה הרב עובדיה, וכנ"ל החרדים האשכנזים עבור הכריזמאות של רבניהם. אם נדמה לך שבזמנים ההם רוב המצביעים למדו את מצעי המפלגות או התעניינו באידאולוגיה, הרי שטעות היסטורית בידך.
אבל בהחלט נכון טענת שכיום מצביעים עבור אנשים – גנץ' לפיד, ליברמן וכו'. אתה צודק כשהנך קורא לזה פולחן אישיות. אם כי זה "בקטנה".
גדעון נכבדי – היו כאן בראשית המדינה עיתונים יומיים שהשתייכו למפלגות: דבר, על המשמר, למרחב, הבוקר, חרות, הצופה, קול העם, ועוד. אני משער שבאחד מהארכיונים הרלוונטיים באוניברסיטת תל אביב תוכל למצוא עותקים מקוריים של העיתונים הללו. תוכל להיווכח שחור על גבי עיתון כיצד המפלגות בנו את מנהיגיהן ויצרו פולחני אישיות. הם כנראה למדו מפראבדה ואיזווסטיה.
ועוד מילה על דיין – אמנם הוא לא עמד בראש מפלגה אבל אני בטוח שתסכים עמדי שהאיש היה אפוף בפולחן אישיות ולא רק בישראל.
בישראל יש בו זמנית פולחן אישיות וצייד מכשפות לכל פוליטיקאי כריזמטי.
לגיורא קימל. אינני מכיר "צייד מכשפות" בארץ לכל פוליטיקאי כריזמטי. אינני מכיר כיום פוליטיקאי כזה בישראל, אולי בנימין נתניהו אך נראה שזמנו עבר. פולחן אישיות, הצבעה לאיש ולא לרעיון או לדרך או לתפיסת עולם – יש ויש בישראל וזה עניין המאמר.
וההוכחה:
עשיתי
בניתי
אישרתי
הבאתי
הובלתי
הפעלתי
וכן הלאה
תדאלו היום אדם צעיר מה ההבדל בין שמאל לימין הוא לא ידע
בקיצור, אתה צודק
לפני שנים הזדמן לי לשמוע הרצאה של העיתונאי הוותיק נפתלי בן- סימון ואלו היו מילות הפתיחה שלו: כעיתונאי אני יכול להעיד, שהעיתונות עוסקת בהמלכת מלכים והפלתם. האורגזמה שלנו העיתונאים היא תמיד לחפש מלך חדש, לפעול להכתרו, ומיד לאחר מכן לעשות הכול כדי להפילו וחוזר חלילה…
למשה שרף – תודה, אם כי נדמה לי שגם צעירים ידברו על ההבדל המדיני ועל השטחים, כי זה מבדיל היום אצלנו בין שמאל לימין. מה שלא ברור, לא לצעירים ולא למבוגרים, מה זה " מרכז", שהרי כיום בעיקר למרכז אין הגדרה אידיאולוגית ודווקא המרכז מתבסס על מנהיגים ( לפיד, גנץ, ליברמן) עוד יותר מהקצוות הימניים והשמאלניים. באשר למעיר האלמוני – נכון כתבת, זה בדיוק מה שבונה המנהיג האישיותי, כדי שימשיכו לבחור בו, וזאת בשוני מהעבר שם דובר על " עשינו, בנינו, הפרחנו השממה, קלטנו עלייה " ועוד. לגדעון שניר – כמה נכון הדבר אך גם פעולת העיתונאים לא תצלח מול אלה שמחפשים דרך ולא מלך. עוד בזמן התנ"ך ביקשו בני ישראל שימליכו עליהם מלך, וכנראה שטרם השתחרר חלק מהעם מצורך זה.
זו כנראה הפעם הראשונה שיש פולחן אישיות פוליטיקאי שהוא נאשם בפלילים.
המנהיג עם הכי הרבה בוחרים,נתניהו
אדם צנוע, סוציאליסט שמה שיש לו מתחלק עם הכלל, הישגים הם מתחלק עם יתר הנבחרים, מקטין עצמו, מאדיר אחרים…..
לאבי רוזנטל – כנראה שלא הסברתי עצמי טוב. כאשר אנו אומרים שנצביע עבור – נתניהו, גנץ, יאיר לפיד, גדעון סער, ליברמן, מיכאלי, ולא עבור מפלגת הליכוד או העבודה, וזאת בשל האידיאולוגיה שלהן, זה פולחן אישיות. היו לא מעט פוליטיקאים, לצערנו, ראשי מפלגות, שנאשמו בפלילים ואף ישבו במאמר (דרעי ושותפיו, ויצמן ניצל ממשפט כי התפטר, ועוד. גם שנאת ביבי זה מעין פולחן אישיות – אך הדגשת הרוע באיש העומד בראש מפלגה, זה עצמו מעין נוסח של פולחן אישיות. נפילת מפלגת העבודה ב 1977 נבעה לא בשל שחיתות ראשיה כי אם בשל כשלון המפלגה להמשיך ולמשוך את הבוחר. מה לזה ולפוליטיקאי שנאשם בפלילים?
למסתתר הכותב בסרקזם – – אין תגובה מתאימה, ראה מה כתבתי לאבי רוזנטל
פולחן אישיות הוא תמיד פולחן של אישיות עריצה ומושחתת מבחינה אנושית ומוסרית. היא עושה רושם על אנשים חסרי כבוד-עצמי, חסרי יכולת חשיבה עצמאית וכל קורטוב של הבנה מה היא תפיסה והתנהגות דמוקרטית. לעורך: להמחשה, ניסיתי ולא הצלחתי להדביק כאן תמונה של קיר שלם של בית ז'בוטינסקי של מרכז הליכוד עם תמונות ענק של נתניהו מצד אחד ופוטין מצד שני, וכן טרמפ מצד אחד ושוב נתניהו: "ליגה אחרת".
לאולק נצר – פולחן אישיות היא הערצת אדם בלי קשר למעשיו, להגותו, לתפיסת עולם. בלי כל הרהור ומחשבה, וכל זאת מתוך רצון ואמונה מתוך הכרח. פולחן האישים העריצים נעשה בהכרח ובכוח ובפחד, ואני מתכוון כאן לדבר שונה לחלוטין – אני אינני מתכוון למנהיג מסוים אחד כי אם כל אלה שהולכים ומצביעים לאיש ולא לדעותיו, לאדם ולא בשל יכולותיו. כל המצביעים לגנץ וללפיד, לסער ולבן גביר, לנתניהו ולליברמן, וזאת בלי לשים לב לעמדתם, לפעולתם, לאישיותם – רק אחרי מראה עיניהם. זאת בשוני שהולכים להצביע לתנועה בעלת תפיסת עולם – אם אלה המפלגות הערביות , הן הדוגלות בשיתוף פעולה והן המתנגדות לה. שם מצביעים על דרך ולא על מנהיג. כך גם במפלגת אגודת ישראל, וזאת בשוני מש"ס שם הצביעו לרב עובדיה יוסף והיום לדרעי. זאת בשוני ממצביעי מר"צ המצביעים לתנועה ולא חשוב מי עומד בראשה, וכך גם מצביעי העבודה. זה ההבדל בין "פולחן אישיות" פוליטי לבין הצבעה עבור אידיאולוגיה. אולי האידיאולוגיה עברה מן העולם, ואם כך – אבוי לנו !!
למיטב ידיעתי, פולחן אישיות קלאסי צמח במאה ה 20, מתוך המשטרים הטוטליטריים באירופה והתפשט משם לעבר אסיה ואף לדרום אמריקה.
פולחן אישיות במיטבו בא לידי ביטוי בהאלהה של המנהיג, הפיכתו לאבי האומה, הצבת פסליו ותמונותיו בכל מקום אפשרי, בעל תכונות על אנושיות, הפיכתו לגורם שמימי ( שמש העמים) נשיאת שבועת נאמנות אישית כלפיו, ועוד כמה וכמה סממנים חיצוניים שבטאו את עליונותו הבלתי ניתנת לערעור.
מנהיגי מפלגות בארץ מעולם לא "זכו" בפולחן אישיות מהסוג הנ"ל. אכן, היתה וישנה הערצה לכמה דמויות בולטות אך לא ברמה הנ"ל.
לצערי האידאולוגיה המפלגתית כמעט ופסה מעולמנו. אכן ישנה זהות בין מפלגה והעומד בראשה. אכן הבוחרים בוחרים לפי מי העומד בראש המפלגה ולא באידאולוגיה אותה המפלגה מיצגת. אבל פולחן אישיות בסגנון המאה ה 20 ממש לא קיים ובואו נקווה שלא יתקיים במחוזותינו.
כן, פולחן אישיות
מדהים שיש כאן אנשים שעוד לא הבינו זאת.
לאורה רובינשטיין ויצחק דגני- וודאי שאינני מתכוון לפולחן האישיות של סטלין, היטלר, מאו, צ'אוצ'סקו , קאסטרו, ועוד ועוד. אני "שאלתי" את מושג "פולחן האישיות", כדי להצביע על תופעה הולכת וגוברת בישראל , על הצבעה לאישים ולא לרעיונות. ברור שזה לא כמו במקרים שהזכרת והזכרתי אך הנה, עדיין לוחות המודעות הם עם תמונות המנהיגים, עדיין מדברים על אותם האנשים ומנסים להגיד שהם אלו "שיצילו" את המדינה. לא רעיונותיהם ולא מעשיהם בעבר כי אם דמותם היא זאת המוצגת. זה פולחן האישיות המודרני, שאולי שואב דמותו דווקא מהשיטה האמריקאית (והצרפתית) בה העם בוחר את המנהיג – אחרי שהמפלגה בחרה את מנהיגה. אצלנו הרי רק מעט מפלגות בוחרות את מנהיגן, ורובם הן יצירת כפיהם של המנהיגים, וזו עוד דוגמה לפולחן אישיות מודרני. הבוחרים של החרדים האשכנזיים מעולם לא הצביעו לרבנים, שמעולם לא עמדו בראש מפלגות – ש"ס נשענה של מנהיג המפלגה ואחר כך על "ממשיכיו". לרב עובדיה היה לפחות רעיון, לממשיכיו – רק השלטון והכוח. אכן בראשית שנות המדינה הצביעו, בעיקר עולים חדשים שטרם הבינו מהות הדמוקרטיה, בעד בן גוריון וגם מנחם בגין היה סמל אישיותי, אך שניהם הציגו אידיאולוגיות שונות וההבדל ביניהם היה ברור. לאחר מכן העניין נרגע, אף אחד לא הצביע לעבודה בגלל גולדה או רבין או פרס, ואף אחד לא הצביע ליכוד בגלל שמיר או אף נתניהו בתחילת דרכו. ניצנים להאדרת אישים נעשו עם מפלגות מרכז שונות ואפילו אהרון אבו-חצירה ניסה , אך אלה שקעו עד מהירה. כיום, בעשור האחרון – התחזק פולחן האישיות. ברור שאף אחד לא קורא מצע מפלגתי אך המצביעים נוטים יותר ויותר לאיש ולא לרעיון, ועל זה אני מתריע.
לחיים בן דוד – תודה