שנתיים עברו מאז התדהמה הגדולה וההפתעה הצפויה מראש כאשר בנימין גנץ פירק את מפלגת כחול לבן וחבר לממשלת הימין של נתניהו. לאחר המילים הקשות ותחושת הבגידה העמוקה של רוב הציבור, היה ברור שאנשים לא למדו דבר. בפוסטים, בראיונות ובמאמרי דעה כולם חזרו על אותן סיסמאות שהביאו להקמתה ולנפילתה של מפלגת כחול לבן: "דרושים אנשים נקיי כפיים", "לא ימין ולא שמאל", "אנשים לא פוליטיים".
אבל לא רק כחול לבן קמה ונפלה. מאז מפלגת ד"ש של שנות השבעים במאה הקודמת קמות ונופלות בלי סוף מפלגות "לא פוליטיות" שמבטיחות "שינוי" לא מחייב בתמהיל פוליטי שהוא לא חלב ולא בשר, עם קצת עוינות לחרדים (אבל בסוף מצטרפים אליהם) והרבה עוינות לערבים. קונצנזוס. מד"ש לשינוי בשינוי אדרת, לקדימה, ולכחול לבן, זה תמיד התחיל במרכז ונגמר בימין. זה גם תמיד התחיל ונגמר באנשים "לא פוליטיים" שהוכיחו את עצמם כפוליטיקאים הכי ממולחים וחסרי מצפון בפוליטיקה הישראלית. וזה גם תמיד נגמר בקצינים בכירים – שמשום מה נתפסים כנקיי כפיים, מה שלא בהכרח נכון. ולאחר הבגידה הגדולה ומפח הנפש מבנימין גנץ, ישראלים רק ביקשו עוד מאותו הדבר.
לאחר שנה נדמה היה לרגע שהישראלים התקרבו לרגע של פיכחון. השחיתות של שלטון נתניהו, החידלון הבירוקרטי בכל התחומים, הקפיטליזם הדורסני ורוח העוועים הדתית-לאומנית הוציאו עשרות אלפי אנשים לרחובות. אנשים הפגינו יום ולילה, קיבלו מכות ונעצרו על ידי המשטרה והקריבו את עצמם באופן מעורר הערצה. אבל לאיזו מטרה? מה הם ניסו להשיג? בעד מה ומי הם הפגינו? שוב עלו הקריאות מקרב המפגינים: "דרושים אנשים נקיי כפיים", "לא ימין ולא שמאל", "אנשים לא פוליטיים".
ואכן, בקשתם התקבלה. פוליטיקאי ימני קיצוני, דתי-לאומי, פונדמנטליסט ולאומן שכמעט אף אחד לא הצביע בשבילו התמנה לראש-ממשלת "מרכז" "נקיית כפיים" שבה שרה מטעם מפלגת העבודה סללה כבישים למתנחלים ואת תפקיד שר האוצר מילא איש נקי כפיים ממפלגת "ישראל ביתנו". לאנשים הטובים שגדשו את הרחובות, קיבלו מכות, הושמו במעצר על לא עוול בכפם והקריבו את עצמם במחאה כנגד שלטון מושחת, לא נותרה ברירה אלא לפאר ולקלס את יציר הכלאיים מעשה ידיהם, כי אחרת זה פשוט עצוב מדי.
נראה שישראלים לעולם לא יתפכחו מהשאיפה לממשלות מרכז ולמפלגות מרכז. מה מפתה כל כך בממשלת ובמפלגת מרכז? מפלגת מרכז משרתת את מי שלא רוצה לחשוב יותר מדי; את מי שלא רוצה לצאת מאזור הנוחות; ואת מי שלא רוצה להתחייב. תמיכה ביאיר לפיד או בבני גנץ לא באמת מרגיזה אף אחד, ואפשר לעבור איתה בשלום גם ערב קיטורים ביום שישי וגם ארוחה משפחתית בשבת בצהריים.
אבל אין פוליטיקה לא פוליטית. יש ימין ושמאל, והם לא יחסיים ולא משתנים. השמאל לדעתי מייצג את ההשקפה שתפקיד המדינה הוא לשרת את האזרחים, לספק שירותים, להגן על הציבור ולתת תמורה מלאה למיסים שהם משלמים. הימין מייצג בעיניי את ההשקפה שהציבור צריך לשרת את המדינה, שמוצגת כישות מופשטת אבל בעצם מזוהה עם בעלי ההון שהופכים את הלאומנות, הגזענות, השנאה והשחיתות לכסף מזומן. המרכז, שמונהג על ידי בעלי הון שמתחזים לפעילים נקיי כפיים, משתלב היטב במחנה הימין, שלמרות כל בעיותיו הוא פרקטי מאוד ומתגמל את מי שמצטרף אליו.
אחרי שהמרכז התפרק בקול צלצול מטבעות בשנית ובשלישית וברביעית, הגיע הזמן להבין. אין מרכז. המרכז הוא ימין פוליטי למי שרוצה לשקר לעצמו. והשקרים האלו הם רווחיים לפוליטיקאים שמוכרים אותם, ועולים ביוקר לציבור שממשיך להתלונן, אבל לא לומד לקח. תבחרו בבקשה: ימין או שמאל. המרכז מת.
19 תגובות
מאמר מעולה. חד וחלק. השקפת הכותב שעמדת השמאל היא שהמדינה צריכה לשרת את האזרחים נכונה ברמה התאורטית. אבל מה לעשות – כשקורה שהשמאל מגיע לשלטון הוא מהר מאד מתהפך ומנהל את המדינה על פי עקרונות הימין.
העצה שהכותב מנפק לציבור הבוחרים – תבחרו בבקשה: ימין או שמאל, היא העצה הנכונה המתכתבת, כמובן, עם מהות הדמוקרטיה. היא גם מסתדרת עם האמירה היהודית כל כך: "קול המון כקול שדיי".
ואכן זה בדיוק מה שקורה לאורך השנים בזירה פוליטית בישראל – השמאל הולך ונעלם. מק"י רק"ח ומפ"מ נעלמו. מר"צ, נכדתן, עוברת תהליך "הרזייה". יתכן שהיא תאבד את הייצוג בכנסת הבאה. לעומת זאת הימין החילוני, הימין הדתי, הימין החרדי וה"ימין-מרכז" כפי שהוא מוגדר נכון במאמר של ד"ר דרור אבנד-דוד, הולכים וצוברים עוצמה פוליטית במעלה דרכה של המדינה.
אכן הציבור נוהג על פי עצתו של הכותב ובוחר בגדול בימין.
הכותב של המאמר איש שמאל ברור לפי כתיבתו. גם אתה הגדרת עצמך השבוע כאיש שמאל. אז שניכם בטח עצובים, מהמציאות שדוקטור דגני מתאר
אני בהחלט עצוב ממה שהציבור שלנו הופך להיות. זה נראה נכון בעוד ארצות. זה מה שיש ועם זה צריך לחיות.
מאמר יפה וחכם.
המשעשע הוא שהימנים (ד"ר דגני למשל, בתגובתו למעלה) מסיקים שהמלצת הכותב היא להצביע לימין, הפרגמטי יותר, בעוד שלי נראה שנטיתו של הכותב היא יותר לשמאל, האידיאליסטי יותר, כמו שלי.
לד"ר נח שמיר. יסלח לי כבודו. אתה כרגיל מתבלבל בשל נטיית לבך שמאלה. סה"כ כתבתי שהנני בהחלט מקבל את המלצתו של הכותב לציבור ללכת להצביע. מה שכן כתבתי שכחוקר בתחום הרלוונטי הנני מאבחן שהציבור בישראל נוטה יותר ויותר להצביע ימינה. אני ממליץ שתקרא עוד פעם את המאמר ואת תגובתי. לגבי ה"שמאל האידאליסטי" יש בכלל דבר כזה? איפה? אצל מוסי רז? אצל עופר מהמשותפת? ברוסיה? ילמדני רבי.
אגב – ד"ר דגני לא היה וגם איננו כיום "ימני" כפי שאתה מציין.
אני מציע שנפסיק להשתמש ב"ד"ר" כל הזמן. מייגע.
כתבת:" אכן הציבור נוהג על פי עצתו של הכותב ובוחר בגדול בימין." לא הבחנתי בשום עצה כזו, אלא באפיון מצב. באפיון שלו, הוא מציג את המרכז והימין (המושחת בחלקו) כפרגמטיים חסרי אידאולוגיה ואת השאל כרוצים לשרת את האזרחים. ההצבעה לימין אינה לפי המלצת הכותב ולזה התכוונתי.
לאורך הדרך הצגת עמדות שנראו לי ימניות ולכן אפיינתי אותך כך. אם טעיתי, אתך הסליחה. ובאשר לשמאל האידיאליסטי (מה שנקרא "יפי נפש", אני ממש לא רוצה להתווכח אתך.
היום לאידיאולוגיה כמעט אין משמעות. לכן שמאל או ימין לא רלוונטי. הכל סביב מנהיגים וסוגיות
לנח שמיר,
סליחה עוד פעם. אבל אתה שוב מפספס את הנכתב. דרור המליץ ללכת להצביע. את זה קיבלתי באהבה. הוא לא המליץ להצביע לכיוון מסוים.
עם זאת כתבתי שאני מזהה שרוב הציבור היהודי בישראל נוטה, במידה גדלה והולכת להצביע ימינה. האם אתה מסרב להשלים עם זה?
אכן הימין מושחת בחלקו. על זה אין ויכוח. אולם גם השמאל מושחת גם כן, להערכת רבים אף יותר מהימין. אתה רוצה דוגמאות?
לגבי מה שאתה קורא "שמאל אידאליסטי – יפי נפש" אני מקבל את עמדתך – לא להתווכח על זה. עוד לנין בזמנו קרא להם "אידיוטים שימושיים".
לגבי עמדותיי האישיות – אני בהחלט פרו ישראל באופן מובהק. לא מוכן לקחת סיכון. עוקב אחרי מה שמתחולל כאן במשך 75 שנים לפחות. בחלק מהאירועים השתתפתי. חלק אחר חקרתי. עמדותיי אינן ימניות אלא ענייניות. מצדי שלא יעלו יהודים לחראם אל שריף, שיפנו התנחלויות חסרות תוחלת, אבל הירדן יישאר הגבול לעד, והגולן ישראלי לנצח. קוראים לזה אולי: "מפא"יניק".
אני לא מתווכח עם עובדות. ברור שרוב הציבור נוטה ימינה. מוסר ועקרונות הם לא מטבע עובר לסוחר, בימינו. מקבל שאתה נץ, אבל לא ימני.
אני חלוק עליך לגבי סיכונים שכדאי לפעמים לקחת, מתוך עמדה של כוח וזה ויכוח לגיטימי.
אגב אם מזכירים השתתפות באירועים, קשה להתחרות עם ההשתתפות שלי והתרומה שלי לביטחון ישראל ודווקא מעמדה זו, אני מוכן לקחת סיכונים מחשבים, למען עתיד טוב יותר.
מי שאומר ימין, ואלה כנראה הקבוצה הגדולה, צריכים להחליט איזה ימין. יהיו בערך שבע מפלגות ימין-דתיים-חרדים
אז מה הצירוף החדש של גנץ וסער? ימין? מרכז? אולי המושגים בהם השתמשת כמו כולם כבר לא כל כך רלוונטיים?
הערה כללית
המפלגות החרדיות למשל, מה שמכונה "השותפים הטבעיים" נוטית לייחס להם עמדות ימין אף שכלל לא בטוח שזה המצב. כי המציאות מראה שמפלגות הדתיות/חרדיות נותנות את קולן בקלפי לא לפי איזו אידאולוגיה מדינית סדורה מנומקת, אלא לפי גובה האתנן שמפלגה שלטת מציעה להם, בדיוק כפי שיעקב ליצמן אמר במו פיו עת תמך במפלגת הליכוד: "תנו לנו את הכסף ותעשו במדיניות שלכם כרצונכם". ולאחרונה אמר גפני כי אם הפעם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים- אזי יהדות התורה תעשה "חישוב מסלול מחדש" כלומר- ילכו עם המרבה במחיר .. (רק דרעי אמר שבשום מצב לא ינטוש את נתניהו, אבל גם יודע כנראה למה)
לכן הבה נמתין עם ההכרעות, הדרך עוד ארוכה
לגדעון: מסכים עם מה שאתה כותב ורק רוצה להוסיף אבחנה אחת: לגבי הליכה עם מי שנותן אתנן גבוה יותר, זה נכון לחרדים האשכנזים. תומכי ש"ס ובעיקר הצעירים בהם הם ימניים קיצונים ויש משם גם זליגה לבן גביר ומכאן ההצהרה של דרעי שרק נתניהו הוא פרטנר. כל עמדה אחרת תגרום לו לדמם יותר לכיוון הקיצוני.
אבל בגישה כזאת יש רק שתי חלופות קיצוניות הפוכות, והמנצחת כופה דעותיה הקיצוניות על הקיצונית שהפסידה. מדינה ללא אחדות זאת התוצאה.
דנה ציפר – לפי דברייך, מגוון של דעות היא דיקטטורה, בזמן שממשלה של "אחדות דעות" שבה שולט כל המרבה במחיר היא דמוקרטיה. מעניין מאוד.
מקבל את דעתך והולך עם הימין. מותר לי הרי לחשוב אחרת. ולעולם לא נוכל להוכיח מי צדק בעמדתו
זה לא ימין או שמאל
יש כל מיני ימין וכל מיני שמאל
והם לא מצליחים לחבור אפילו למחנה שלהם
אני מדברת עם הרבה אנשים. אני שומעת את דעותיהם. אני לא מבינה איך יתכן שיש כל כך מעט מצביעי שמאל = עבודה + מרץ. אין למעש,ה שמאל בארץ. אז זאת לא אופציה?
כולנו מרכז
ולא משנה איזה מפלגה בדיוק