על המלכוד שבממשלה א-סימטרית

האם הממשלה המאוזנת לכאורה תוציא את ימיה?
צילום של בנט
נפתלי בנט צילום: Creative Commons

הממשלה הנוכחית היא לכאורה סימטרית מבחינת העמדות הפוליטיות. יש בה ימין – ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו; שמאל – העבודה, מרצ ואפשר לכלול גם את רע"ם; וגוש מרכז גדול – יש עתיד וכחול לבן. גם הגדלים של שני הקצוות אינם שונים בהרבה, כך שנראה שזו ממשלה מאוזנת שבה הימין והשמאל אמורים לנטרל זה את זה, והאינטרס המשותף החזק הוא להישאר בשלטון ולא לאפשר לנתניהו לחזור לבלפור.

כל זה, רק לכאורה. תהליך הקמת הממשלה וכתוצאה ממנו גם המבנה שלה לא היה סימטרי כלל מבחינת הימין והשמאל. הימין בממשלה הוא שאפשר את התהליך, על ידי העברת קולות מהליכוד והציונות הדתית. השמאל לא חלם להגיע לשלטון בגלל הנטייה המתמשכת ימינה של הציבור הישראלי ובעיקר של הדור הצעיר, שכלל אינו מכיר ממשלה שאינה ימנית. גם לא הייתה לו אפשרות לתמרון בין החלופות – כמו הליכה עם הליכוד או עצמאות – אפשרות שהייתה לימין. לפיכך השמאל היה מחויב לדרישות הימין להקמת הממשלה. כתוצאה מכך, כמעט כל התיקים שיש בהם אפשרות למימוש ערכים פוליטיים – החל מראשות הממשלה, דרך משרדי הפנים, משפטים, דתות, אוצר (מבחינות מסוימות), חינוך, שיכון (וגם ענייני ירושלים) וגם תקשורת – כל אלה נמסרו לידי הימין. לשמאל יש לכאורה שר לשיתוף פעולה אזורי, אבל בפועל התפקיד הזה רוקן מתוכן ופריג' אינו מתלווה לראש הממשלה או לשר החוץ במסעותיהם אל המדינות השכנות, שאיתן אפשר וצריך לשתף פעולה.

כדי שהממשלה לא תהפוך, בגלל המצב הלא סימטרי הזה, לממשלת ימין "על-מלא", ההסכמים הקואליציוניים כללו סעיף מרכזי של שמירה על הסטטוס-קוו. לא תהיה כל התקדמות בנושאים הנמצאים במחלוקת אידאולוגית ברורה. לא יהיה משא ומתן מדיני מצד אחד ולא תהיה הרחבת התנחלויות וצעדים ימניים אחרים מהצד השני. הבעיה היא שההגדרות של הנושאים האלה אינן מתמטיות. יש תחום אפור שניתן לפרשנות וקיימות גם סוגיות שצצות ולא ניצפו וסוכמו מראש. מי שמצפה מפוליטיקאים שיכבדו הסכמים ככתבם וכלשונם, הוא כנראה תמים.

בפועל כל אחד מהקצוות מושך לכיוון שלו. הימין בממשלה צריך להוכיח לבייס שלו ששיתוף הפעולה עם שמאל וערבים בממשלה לא הופך אותו לבוגד בעקרונות הימין. לכן השרים במשרדים השונים מנסים כל הזמן, במסגרת חופש הפעולה בתחום סמכותם, למשוך לכיוון האידאולוגי שלהם. הבולטת ביותר היא איילת שקד, שבמסגרת חוק האזרחות מנסה לא לקיים הסכמים ולאפשר למשפחות שבמוקד הדיון את הזכויות שהוסכם עליהן. לצידה שרי הימין מתמידים בניסיונותיהם לחזק את ההתנחלויות, מתנגדים לפינוי איתמר וחומש ואפילו מנסים – במסגרת חוק החשמל, שנכפה עליהם – לחבר לחשמל את המאחזים הבלתי חוקיים, או בשמם המכובס החדש "ההתיישבות הצעירה", ועוד כהנה וכהנה. השמאל בממשלה וגם בני גנץ, שמנסה למצב עצמו כממשיכו של רבין, משתדל לקדם מגעים עם הפלסטינים, וגם זה רק בנושאי ביטחון ומסחר, ונעמד מדי פעם על רגליו האחוריות כנגד יוזמות הימין. גם הוא צריך להוכיח לבוחריו שהשותפות אינה בגידה בעקרונות וחוסר העיסוק בנושאים החשובים לשמאל אינו אלא אילוץ זמני. ואילו רע"ם, שהכניסה לקואליציה הייתה בניגוד לדעת חלק מבוחריה, צריכה כמובן להביא הישגים מוכחים וגם להתנגד אקטיבית ליוזמות הימין. חוק החשמל הוא הישג בולט שלהם, וההתנגדות האקטיבית לנטיעות, עד כדי התפרעויות וונדליזם, היא ביטוי לכך שהם יכולים להגיע להישגים בתחום שקודם לא הייתה להם מילה בו.

ההתנהלות הזאת מביאה למשברים בקואליציה חדשות לבקרים. החרמות של הצבעות מצד זה או אחר, ולעיתים כישלון בהעברת חוקים, הצבעות מחאה, גידופים הדדיים ותחושה של חוסר שליטה. חברי האופוזיציה חוגגים כל הזמן ומודיעים שזמן הממשלה קצוב וקצר וחזרתם לשלטון נראית באופק. לתקשורת זה מספק הרבה חומר לדיווחים ודיונים בין מומחים אמיתיים או בעיני עצמם, ולציבור נדמה שהממשלה הזאת אינה יציבה וזמנה קצוב.

אך האם זה אכן המצב, או שכמו שטוענים נציגי הקואליציה בדיונים באולפנים השונים, אלה הם רק אדוות וגלים קטנים בים, אבל לא סכנה לקיום הממשלה? אני סבור שהם צודקים, ולאחר העברת התקציב הממשלה הזו תוציא את ימיה, כולל הרוטציה. האינטרס לא להחזיר את השלטון לנתניהו והליכוד גובר על כל שיקול אחר, וכל המשברים האלה יחלפו בלי לסכן את הממשלה יתר על המידה.

אם אתם רוצים מדד אמין ליציבות הממשלה, צריך רק לראות את המשא ומתן בין פרקליטי נתניהו ליועץ המשפטי על עסקת טיעון. נתניהו היה רוצה מאוד להגיע לשלבי הסיום של משפטו מעמדת ראש הממשלה. אם הוא היה מאמין שהסיכוי לחזרתו לשלטון גבוה, משא ומתן כזה לא היה מתקיים. קיומו מוכיח שגם להערכתו של נתניהו, הממשלה יציבה ותחזיק מעמד.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. הייתה לנו הזדמנות והחמצנו אותה
    סיבה מרכזית לאובדן המשילות של ממשלות ישראל, נעוצה בשיטת הבחירות הארכאית שאינה הולמת את המציאות. בעבר היו מפלגות בעלות רוב המאפשר להם לעצב קואליציה יציבה, אך עם הזמן למדו קבוצות מגזר שונות שיצירת מפלגות " לשון מאוזניים" קטנות ממקסם את אומנות הסחיטה, עד שיש בכוחו של חבר כנסת אחד להפיל ממשלה בהצבעת יחיד! מכאן- הדרדנו לקרקס של עשרות רסיסי מפלגות שאחוז החסימה הנמוך (3.25%) מאפשר להם מושב סביב עוגת התקציב הלאומי בעוד שהגדולות, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית- כבולות כבני ערובה סחיטים ואינן מסוגלות לממש סדר יום מדיני שפוי.
    מצב זה עמד לפתחם של מפלגות הליכוד וכחול-לבן בבחירות 2019 ,שאף אחת מהן לבדה לא הייתה מסוגלת להקים ממשלה ללא תמיכת המפלגות הקטנות. הפתרון הבלתי נמנע היה איחוד של שתיהן, עם 70 מנדטים יכלו לקבוע סדר יום מוסכם, להעלות את אחוז החסימה לרמה של 5-7 אחוז, לאפשר לכול מפלגה אחרת להצטרף על בסיס האג'נדה המוסכמת ללא תנאים מוקדמים, באופן שיכול היה לשים קץ אחת ולתמיד לטירוף המאפיין את הפוליטיקה הישראלית שאיננו יכולים להרשות לעצמו. זה לא קרה כי לשם כך נדרשה גדלות רוח ושכל ישר ובעיקר התעוררות של הרוב הדומם… האם אפשר לחשב מסלול מחדש?

    1. כאשר מהות השלטון, כל שלטון, היא מי יתפוס את המפתח לקופה הציבורית, אפשר להתחיל להבין שאין אצלנו טירוף אלא התנהגות רציונלית. פרט למקרה של רצח רה"מ (קרה גם בחברות דמוקרטיות אחרות) בישראל הפוליטיקה מתנהלת באורח דמוקרטי למרות כל ההתקשקשות לפעמים. עצם העובדה שיש כאן מפלגות רבות, עצם הצורך ליצור קואליציות מבטיח חלוקה תקציבית יותר צודקת ומתקדמת ליותר שוויוניות בחלוקת כספי הציבור. מה היית רוצה – שיהיה כמו פעם שהקיבוצים קיבלו פי כמה לעומת העירונים? שההתנחלויות יקבלו פי כמה? שהישיבות הפרזיטיות יקבלו פי כמה? שהבנקים ירוויחו עוד יותר? שהעשירים לא ישלמו מס כי המחוקקים יחוקקו חוקים בהתאם?
      הציבור בישראל מחולק לסקטורים שנבדלים אחד מהאחרים בפרמטרים רבים. שיטת הבחירות ותוצאותיהן נובעות מחלוקה זו. מה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית כנראה מאפשר חלוקת אמצעים יותר צודקת, אמנם תוך מאבק פרלמנטרי שמתנהל על פי כללים מסוימים.

      1. לזה שהשיב לגדעון
        העלתה נקודה חשובה ביותר והיא חלוקה שוויונית וצודקת של התקציב הלאומי, אבל הדוגמאות שהבאתה הם הפוכות מהמטרה שלך. היכן אתה רואה היום יותר צדק חברתי? למשל "הישיבות הפרזיטיות" היא בדיוק הדוגמא כיצד מפלגה סחטנית מוצצת בקשית מהתקציב הלאומי, הבנקים עושים רווחי עתק, אין תחרות אמיתית בין התאגידים, העשירים רק נעשים יותר עשירים, הפערים הולכים ומתגברים, חברות הגז אינן עומדות בהתחיבותיהם, כולם מהוים מוקדי כוח שממשלה חסרת יכולת משילות עקב ריבוי מפלגות אינה מסוגלת, אף אם רוצה לעשות צדק שוויוני.
        בנוסף, המצב של אי- משילות עקב ריבוי מפלגות סחטניות גורם לעליית מחירים חסרת שליטה, פרעות ואובדן הריבונות בנגב ובוואדי ערה, אלימות נוער הגבעות בשטחים, שלא לדבר על תושבי העוטף החיים שנים תחת איום ללא פתרון ועוד ועוד
        אני מאמין שממשלה יציבה תהיה מסוגלת לממש צדק ושוויון חברתי כשאיפתך באופן יותר אפקטיבי מאשר ממשלה הנאלצת להקדיש את רוב זמנה ומירצה להישרדות, תככים פוליטים, תפירת תיקים, תשלומי אתנן, סלחנות להשתמטות ו אי שוויון בנטל וכדומה, במקום לעבוד למען הציבור. לא תעשה כך- היא תוחלף בבחירות דמוקרטיות. בארהב ובאנגליה יש רק שתי מפלגות גדולות המוחלפות בינהן כול אימת שהציבור חש שמאוויו אינם מתממשים. שווה לנסות

    2. איחוד שתי הגדולות ב 2019, לא היה סביר בגלל הבדלי אידאולוגיות. לא צריך איחוד. הספיקה ממשלה יחד, שיכלה לעשות כל מה שהצעת. זה קרה, אבל בראשה עמד נוכל, שלא התכוון עמוד בהסכם. זה כל הסיפור. מסלול מחדש? אולי בקונסטלציה דומה, עם אנשים ישרים.

      1. נח- מספר הערות
        – הבדלים אידאולוגיים היו זניחים ולא היוו מכשול להיות ביחד
        – מלבד הנוכל, היה מי שברכיו כשלו, בגד בחבריו, פרק את כחול-לבן, והלך לרעות בשדה של הנוכל, זה הסיפור האמיתי
        -אבל זה מאחורינו, אני עדיין מקווה שניתן לחשב את המסלול מחדש- אם הלקח ילמד, כדבריך עם אנשים ישרים, והוסף- אמיצים!

      2. ב- 2019 איחוד (?) שתי הגדולות לא היה סביר בגלל הבדלי אידאולוגיות.
        וב – 2021 איחוד (?) בין 8 קטנות שלהן אידאולוגיות קיצוניות נפרדות כן סביר?
        או שהאיום הפוליטי של הנוכל על "ברית ה-8" מהווה הדבק שמחזיק אותם ביחד?
        עד כדי כך הוא חזק? למה? מה יש בו?
        הרי יש האומרים שאוטוטו הוא חוזר להנהיג את המדינה.

        1. המודל המוצע הוא פתרון לאנומליה הפוליטית שחווינו ב 4 השנים האחרונות (ואפשר שיש פתרונות אחרים)
          בהנחה שהמשפט ימצה את יומו- הוא לא יחזור לשלטון בשנים הקרובות (אם בכלל), ותיווצר מן הסתם קונסטלציה אחרת.
          האם יש לכך היתכנות? תלוי במידה שיווצר רוב שפוי בציבור שיתמוך בכך

    1. זה מה שאני שומע כל הזמן ובהנחה שהיא הגיונית, היא לא תפיל את הממשלה. לא יהיה לה עתיד טוב יותר מהצפוי לה בממשלה הזו. אבל, אני מודה לא הכל הגיוני…

      1. רק איילת היא הבעיה העיקרית. היא גם לא הכי מחודדת ולכן עלולה לפעול נגד ההגיון.

  2. אולי לא תוציא את יומה, אבל לפחות מוציאה את הנשמה לליכוד וכל יום שעובר מגדיל את הסיכוי שהליכוד לא חוזר לשלטון בעתיד הקרוב.

  3. אתם בוחנים רק את הרמת המנהיגות וגיבושה בשני הגושים. אבל צריך לבחון גם את רמת הגיבוש של המצביעים. בליכוד ובנותיו הציבור נאמן ומאוד יודע מה הוא רוצה. במפלגות הקואליציה התומכים הולכים ומתייאשים

  4. התרגילים של בנט וסער מול מפלגות המרכז והשמאל יעלו להם בסוף ביוקר. הם ממש מנסרים את הענף עליו הם יושבים.

  5. מהראיון בטלוויזיה עם בנט התרשמתי שהוא לא יהיה ראש ממשלה לטווח ארוך.

  6. כל המחנות מפוצלים לתת מחנות, וכל תת מחנה מפוצל לתת תת מחנות וכן הלאה. מתי העם הזה ומנהיגיו יבינו שאומה בונים על בסיס המשותף, ולא תוך חיפוש השונה. הדרך של כולנו תוביל לשבר גדול.

  7. המלכוד העיקרי הוא הידיעה שהעסק יתפרק ולא עוד הרבה זמן ולכן כולם נוהגים לא חטובת המדינה ולא לטובת הממשלה הנוכחית, אלא לטובת הממשלה הבאה בה הם רוצים להשתבץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך