מהי מנהיגות נכונה

מדינת ישראל הוקמה בראשית המאה העשרים, כאשר היישוב היהודי הקטן שהתיישב בארץ החל להקים מוסדות שלטון. לא היו בחירות כלליות, לא הייתה ממשלה, אבל היו מוסדות שלטון והייתה מנהיגות. המנהיגות של היישוב היהודי בראשית המאה העשרים הייתה מנהיגות טבעית, אמיתית, מנהיגות שקמה מתוך הצורך הבסיסי והטבעי של כל חברה להיות מונהגת. לא היו בחירות, לא היו קלפיות ולא היו מסעות הסברה ותעמולה. הקבוצה שהנהיגה את היישוב היהודי בישראל הייתה קבוצה של חברים אשר לא ראו במנהיגותם אמצעי לשלוט באנשים או אמצעי להעשיר ולהאדיר את עצמם. זו הייתה קבוצת אנשים שתכננו ודאגו לכלל, חשו דאגה לעתיד החברה, דאגה לעתיד הילדים שנולדו, ודאגו לעשות את הדברים הנכונים למען הכלל והחברה. אמנם בין החברים היו הבדלים אידאולוגיים, והיו לחברים תפישות עולם שונות, ברם המנהיגות תפקדה כיד אחת ובנתה יישובים, בנתה מערכת בריאות, מערכת חינוך, מערכת כלכלית, בנקאות ואפילו מערכת תרבותית עם תיאטרון ותזמורת.

במהלך מאה השנים שחלפו מאז גדלה הקהילה היהודית במדינה באופן אקספוננציאלי, והיה צורך להגביר ולהמשיך את מפעלם המופלא של החלוצים. ואכן הקמנו מדינה חיה ומתפקדת על הבסיס המדהים שהעמידו לנו אותם חלוצים לפני יותר ממאה שנה. אמנם נעשו טעויות, היו החלטות מדיניות שגויות והייתה שחיתות שלטונית – זו הביאה לשינוי השלטון בשנות ה-70.

המנהיגות של השנים הראשונות התחלפה, האידאולוגיות השתנו, התנאים הגאוגרפיים והכלכליים השתנו, והיום אנחנו עומדים בפני משבר מנהיגות שכמוהו לא ידעה החברה בישראל זה יותר ממאה שנים. משבר המנהיגות בישראל מתבטא בבירור נחרץ בכמה מישורים: קיים חוסר אמון עמוק שהאזרחים חשים כלפי המנהיגות, האזרח חש שמוסדות השלטון אינם ממלאים את תפקידם, מוסדות השלטון נכשלים ואינם מסוגלים לספק את השירותים שהאזרחים זקוקים להם, הבירוקרטיה מעמיסה קשיים על האזרח במקום לסייע לו בפתרון בעיותיו ועוד. באופן כללי ניתן לומר שכל האזרחים חשים תסכול עמוק ואכזבה גדולה מתפקוד מוסדות השלטון, ותחושות אלו אינן תולדה של ממשלה מסוימת, אלא מלוות את האזרח הישראלי כבר עשרות שנים.

אז מה הבעיה? או ליתר דיוק, מה הבעיות? מדוע המנהיגות בישראל סובלת ממשבר מתמשך כבר עשרות שנים? כדי למצוא תשובה אמיתית ונכונה חייבים להגדיר ולהבין את המשמעות של "מנהיגות". ננסה לראות: מהו ה-DNA של המנהיג? בתמציתיות ניתן לומר שמנהיגות היא בעצם מערכת מסובכת המורכבת משתי קומפוננטות שעובדות בסינכרוניזציה: מערכת שכלתנית-הגיונית ומערכת רגשית. שתי המערכות הללו מהוות ומגדירות את "המנהיג", אשר חייב להיות בעל יכולת שכלתנית-תודעתית מפותחת וכמו כן בעל מערכת רגשית חזקה ואמיצה. השילוב של שתי המערכות הללו שעובדות בהרמוניה יוצר מנהיג המסוגל לאזן באופן נכון את ההיגיון והרגש. היצר הרע, הדחף לנצל את המעמד כדי לייצר לעצמו טובות הנאה, היצר הזה שקיים אצל כל אדם, נשלט אצל המנהיג הנכון על ידי ההיגיון והתבונה, שאומרים לו: רדיפת בצע, קבלת שוחד, טובות הנאה מפליגות – כל זה אפשרי, אבל אסור. המנהיג אשר המערכת הרגשית המוסרית שלו פגומה, שה"אסור" ו"המותר" מתערבבים זה בזה בקרבו וכל דבר הוא "מותר" וכל טובת הנאה אסורה ופוגענית בכלל היא "אפשרית ומותרת" – מנהיג זה, אפילו אם המערכת השכלתנית-תודעתית שלו מפותחת ומבריקה, הוא מנהיג גרוע, מנהיג אשר צריך להחליפו וטובה שעה אחת קודם.

על נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון אמרו שהוא היה חסר מעצורים, אדם חכם, מנהיג שידע לסיים את מלחמת וייטנאם באופן המוצלח ביותר. גם ההתנהלות שלו בזמן מלחמת יום הכיפורים הוכיחה את חוכמתו, הוא קיבל החלטות נכונות מאוד בנושאים פוליטיים וכלכליים באותה עת. ניקסון הפעיל את קיסינג'ר ונתן לו בעצם יד חופשית לנהל את המו"מ לסיום המלחמה ולהסכמי הפרדת הכוחות. ההישג הגדול ביותר של ניקסון היה אולי פתיחת יחסים דיפלומטיים וכלכליים עם סין, זאת לאחר למעלה משלושים שנה של חרם מוחלט של ארה"ב על סין. ברם, בכל הנוגע למערכת הרגשית והמוסרית של ניקסון, הוא היה ממש אדם פגום. ניקסון היה מוכן לרמות, לשקר, להפעיל את ה-FBI לצורך הדחת עדים ושיבוש ראיות, בעצם הוא היה מוכן לעשות כל דבר שאינו חוקי ואינו מוסרי כדי לקדם ולשמור על האינטרסים שלו, שבאותה עת היו שמירה על כיסאו כנשיא ארה"ב. למען הכיסא ניקסון היה מוכן לעשות כל דבר. בסיכומו של דבר, למרות הישגיו ניקסון רשום בהיסטוריה האמריקנית כמנהיג הנושא קלון. לעומת זאת הנשיא בוש השני, גיבור מלחמת עיראק השנייה ומלחמת אפגניסטאן, הנשיא אשר בשנה הראשונה לכהונתו הותקפו והושמדו מגדלי התאומים בניו יורק, היה ידוע כנשיא ישר והגון ומצטיין באמינותו, אבל לא חכם במיוחד ולא מומחה גדול במדיניות בין-לאומית.

כאן אנחנו מגיעים לעסוק באישיות או הכאריזמה של המנהיג. מהי כאריזמה וכמה היא חשובה למנהיג ולמונהגים? הכאריזמה ידועה כ"מתת אל" – זה פירוש המילה בשפה היוונית – והיא נמדדת ברמת ההשפעה הרגשית והלא שכלתנית שהמנהיג מרעיף על המונהגים. המנהיג הכאריזמטי מלהיב את המונהגים, מקסים אותם, משכנע אותם לתמוך בו באופן עיוור וללא קשר לקו המדיני שלו ולפעולות שהוא יוזם ומבצע. המנהיג הכאריזמטי משפיע גם אם הוא אדם ללא חזון או אדם ללא תכנית מדינית סדורה. הוא יכול להיות אדם מאמין באידאולוגיה קיצונית מסוכנת או אדם לא מוסרי. למונהגים כל זה לא חשוב, שכן המנהיג הכאריזמטי משפיע עליהם ברמה הרגשית, לא ברמה השכלתנית-תודעתית, והם הולכים אחריו ללא שיקול הגיוני.

זהו המנהיג המסוכן מכולם. עלינו לזהות מנהיגים אלו ולהישמר מהם, כי הם יכולים לגרום לנזקים שקשה לחברה ולמדינה להתמודד איתם. מנהיגים דתיים הם בדרך כלל מנהיגים כאריזמטיים. הנשיא הקודם של ארצות הברית דונלד טראמפ נחשב למנהיג כאריזמטי, ורבים חושבים שהוא אכן היה מזיק ומסוכן. כאשר מדינת ישראל שוב תעמוד בפני בחירות, טוב יעשו הבוחרים אם יתעלמו מהכאריזמה, מההשפעה הרגשית שמייצר המועמד, ויבחרו במנהיג החיובי, שאינו שם את הדגש על הכאריזמה. המנהיג הרצוי הוא המנהיג המשלב את השכלתנות, התבונה והידע עם הרגש המוסרי הנכון.