כשקוזאקים בוכים

הזעקות על "זניחת האידאולוגיה" מגוחכות
תמונה של יורם
ד"ר יורם רבובסקי

"ויקימילון" מציין בפנינו כי "קוזאק נגזל" הוא מצב שבו אדם המבצע עוול לאדם אחר, מציג את עצמו כקורבן של המעשה.

הפעם איני רוצה לדבר על אנשים בפוליטיקה, אלא על שיטה. כדי לרדת לשורשיה, כדאי ללכת מספר שנים אחורה.

במערכת הבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, התבטא השינוי הגדול. סיסמת הבחירות של מפלגת העבודה והעומד בראשה יצחק רבין ז"ל הייתה "העבודה בראשות רבין". לראשונה נערך קשר ישיר בין האדם העומד בראשות המפלגה לבין המפלגה עצמה. בבחירות העוקבות ב-1996 כבר התמודדו המועמדים תחת שיטת בחירות חדשה – הבחירה הישירה לראשות הממשלה. במסגרת זו הצביעו האזרחים בשני פתקים – האחד למפלגה שהעדיפו והשני למועמד לראשות הממשלה. ב-2001 הוחזרה שיטת ההצבעה בפתק אחד עבור מפלגה.

עד כאן שיעור ההיסטוריה המקוצר. שינוי שיטת הבחירות היה דרמטי. המהלך היה משמעותי עד כדי כך שהוא ניכר גם בימינו. השינוי העביר את הדגש מהמסר שניצב מאחורי פלטפורמה מפלגתית אל האדם העומד בראש המנגנון, בראש אותה מפלגה. במילים אחרות, הדגש הועבר מה"נושא" אל "האדם", או אם תרצו, מה-issue אל האיש. גם לאחר ששבה שיטת הבחירות הישנה, עדיין מודגש בכל קמפיין האדם העומד בראש – המנהיג: אישיותו, מראהו, יכולותיו הרטוריות, מידת האמינות הנתפסת שלו, וכן, גם ה"אידאולוגיה" שהוא אמור לייצג.

כשהאיש העומד בראש הוא המרכז, הרי שהאידאולוגיה משחקת כינור שני. האיש אמור לייצג את האידאות, אך אידאות ניתנות לפרשנות. כאישיות פוליטית הרי קשה לייצג את כל רבדיה של אידאולוגיה ארוכת-שנים ובת מאות עמודים של רעיונות והגות. כך עולה שחלק מהמפלגות בימינו כלל אינן טורחות להציג מצע לקראת הבחירות, ואחרות מטשטשות אותו במילים כלליות ומשתמעות לפנים רבות. מילים נבובות כמו "שלום וביטחון" או "שחר של יום חדש" נזרקות אל חלל האוויר. כש"האיש" הוא המרכז, נבנה עבורו, באופן הדרגתי אך מתודולוגי, פולחן. פולחן האישיות.

והנה, שימו לב, אנו מגיעים לימינו אנו. הדבר העיקרי שאנו מדברים עליו בימים הפכפכים אלה, ימים שבהם עומדת בפנינו הברירה בין בחירות חמישיות ל"ממשלת שינוי", הוא… מי יעמוד בראש. האם יהא זה "ביבי" או שמא "לפיד" או "בנט" (או לפיד ובנט, או לפיד-בנט-סער או כל קומבינציה אפשרית של אנשים אלה). המעבר אל הבחירה הישירה, אף כי אינה קיימת עוד, גרם לכך שאנו מתייחסים לאנשים עצמם. לא אל המצע הפוליטי שלהם. אותם אנשים יכולים לטשטש את המסר או להעצימו, הכול בהתאם לצורכי הקומבינציה הפוליטית המתהווה. נתניהו יכול לשבת עם מנסור עבאס לשם פתרון סוגיית הקואליציות, מרצ יכולה לשבת עם ימינה, ליברמן כבר בן ברית ורע למפלגת העבודה ועוד חיבורים מוזרים עד מאוד.

ברם, לפתע עלתה זעקה השמיימה. והזעקה קראה ל"תרמית". הונאה. שקר ואף בגידה. לפתע פתאום, כמובן בעיתוי נוח ומרכזי, עולה הצעקה על "התרמית הגדולה" בה"א הידיעה. ומהי התרמית? פתאום נזכרו כולם כי יש אידאולוגיה ומצע פוליטי. העיתוי קצת מוזר. לאחר שבמשך שנים רבות מעמידים את האיש במרכז הבמה, מה פשר המעבר ה"פתאומי" לאידאולוגיה? למה לשנות את כללי המשחק המוכרים והטובים? האין הקריאה לעצור, לחדול מהשינוי, דומה יותר לקריאת הקוזאק הנגזל?

מי שהפך את האיש לנושא המרכזי, אנא ממנו, יישאר עם האיש במרכז. ואם האיש השתנה, הרי שזהו חלק מהמשחק הפוליטי. צר רק על אלו שכונו תמיד "השוליים הקיצוניים" של המפה הפוליטית, שם עדיין נותרו מעט אנשי "אידאולוגיה".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. ובכל זאת אין ספק שבתקופת רבין לאידיאולוגיה היה משקל הרבה יותר כבד מאשר בתקופת נתניהו

  2. נכון חלקית. הזעקות על קץ האידאולוגיה מיוחסות בדכ. להיעלמות האידאולוגיות הגדולות כמו סוציאליזם או ליברליזם לטובת מרכז כללי. לא ברור . פוליטיקאים שאינם מתחייבים לפרדיגמה או לצד מסויים (למשל בסכסוך). וקושי להבדיל בין עמדות של…. לפיד. גנץ. ועוד מרכז עמום כזה. רק השוליים נותרו מוגדרים או מחוייבים לאידאולוגיה

  3. אתה חולק על זה שכיום יש פחות אידיאולוגיה מאשר בעבר הרחוק?

  4. זוכר שלא כל כך מזמן ציפי לבני קיבלה הכי הרבה מנדטים וויתרה על ראדות הממשלה כי לא הסכימה למכור עקרונותיה מול החרדים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של מירב

אכזבה

פוסט-ציונות ופוסט-יהדות של מפלגת מייסדי המדינה

תמונה של גד

הזדמנות

שיר על חיים כאן ועכשיו