מה עשית ביום השביתה הכללית?

איך ליצור התנגדות אזרחית בלתי אלימה
תמונה של ד"ר נצר
ד"ר אולק נצר

במאמריי האחרונים על המצב בארץ ועל מה שצריך לעשות, הצגתי את ההנחה הבסיסית שבטווח הנראה לעין אין כל תקווה מן הממסד הפוליטי – מכל מפלגות ה"שמאל-מרכז". כמו כן הבעתי את דעתי שהדרך לפעולה אמיתית לקראת שינוי אפשרי בעתיד היא התנגדות למשטר על ידי מרי אזרחי בלתי אלים, שמבחינת האזרח היחיד מחייב ליצור קשר עם האנשים הקרובים ביותר, להתארגן בקבוצות-פעולה אזרחיות קטנות – אבל לראות את המטרה הפוליטית במאבק לא על כיסאות בכנסת ובממשלה אלא בהשפעה על דעתם וליבם של בני העם שלנו.

העם שלנו, בנטייתו החזקה לקנאות, גזענות ופשיזם, מקיים את הממסד הפוליטי, הכנסת, הממשלה והמשטר. רק אם הוא ישתנה בהדרגה גם הכנסת תשתנה, אין אפשרות אחרת מלבד ביאת המשיח או קטסטרופה אחרת. אפילו ההשתתפות בפעולות ההפגנה השגרתיות המתקיימות כבר כמה שנים להדחת נתניהו – זה טוב ומועיל רק אם יש בהן כדי להשפיע בכך על הרבים, המתנגדים והאדישים.

שני אירועים אקטואליים מאירים באור בהיר ומחזקים את ההנחה הבסיסית הזאת. האחד הוא נפתלי בנט – התקווה האחרונה של ההולכים בתלם המשטר לשינוי. ניצן הורוביץ כתב במסר האחרון שלו שהוא "עשה הכול כדי להביא את מרצ לשולחן הממשלה בפעם הראשונה אחרי 20 שנה". זוהי מהותו ומהות מרצ, להיות חלק מן הממסד השלטוני. במציאות הוא רצה ואולי יכול היה לשבת לשולחן הממשלה עם נפתלי בנט וכל השאר. הורוביץ ומיכאלי הם אנשים טובים ושוחרי טוב, אך כחלק מהממסד הפוליטי הם אינם מסוגלים להוציא את המסקנות ההכרחיות מן המצב, שבו השלטון והרוח הדוחפת את העם לא רק מובילים לפשיזם ולדיכוי אלים של התנגדות דמוקרטית – הם כבר כאלה.

הממסד הפוליטי כולל גם את הממסד התקשורתי, אלה שאחראים על מה ש"הציבור" חושב ומרגיש. בשיא הלהט, אחד הגדולים במועצת חכמי "הארץ" מצא לו נושא חשוב לענות בו – פנינה רוזנבלום. ככלל, גם הפוליטיקאים וגם הראשים-המדברים אימצו להם את דרך הטיעון של פרסומאים מסחריים – להאכיל ב-Junk food, למצוא חן בעיני המחנה המשותף הרחב ביותר בדרך ההופכת כל ניסיון לחשיבה אמיתית, להקשבה, לרציונאליות – לעיסה כמו רחת-לוקום. גם נגד זה אפשר להתגונן רק על ידי קשר אישי, אנושי, פנים-אל-פנים.

האירוע השני, הוא השביתה הכללית שעליה הכריזה ועדת המעקב של הארגונים הפלסטיניים. אני שבתתי – הזדהות מוסרית עם הקורבנות. שביתה כללית היא אמצעי יעיל, במיוחד יעיל בכך שהוא חדש, חידוש, מאפשר לכל אזרח לקחת חלק, דורש אומץ מסוים וסיכון אישי ומהווה מעין מבחן מוסרי של ציבור לנוכח עוולות של שלטון ורשע ממסדי. אז לא רק שאמצעי זה לא עלה על דעתם של הורוביץ, מיכאלי או כל יהודי אחר בשמאל-מרכז – הם גם לא קראו לאנשיהם ולכולם להצטרף היום לשביתה.

איך כותב הורוביץ בסיסמאות? – לעצור את הטירוף! די לאלימות! די לגזענות! – לכך חייבים להוסיף "די לדיבורים יפים". עדיף לשתוק, לאסוף את החברים שלך ולהודות שבדרך שהלכנו ובאמצעים שנקטנו נכשלנו והובסנו בעם שלנו. צריך לא להיכנע, אבל גם אצלם וגם אצלנו, בין כל יחיד וחבריו, די "להיכנע" לשגרה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. זה היה נכון אם היה מדובר ברוב שקט ואדיש. אבל כאן מדובר במיעוט קטן ופוחת, מבוהל מול הרוב הצומח והכוחני.

  2. מאמר מעניין של אדם אמיץ. אפשר להסכים, אפשר לחשוב אחרת. צריך להעריך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה