הפוליטיקה של הזעם

שלושה ימים לפני מועד הבחירות לכנסת ה-10 נשא דודו טופז את "נאום הצ׳חצ׳חים" המפורסם. אמירתו המתנשאת של טופז על בוחרי הליכוד יחד עם הצהלות מכיכר מלכי ישראל שימשו כלי בידי מנחם בגין לדחוף המוני מצביעים מזרחיים פגועים להצביע לליכוד, ובכך למנוע את הניצחון משמעון פרס והמערך. עשרים וארבע שנים לאחר מכן באותה הכיכר, וגם הפעם ערב הבחירות – הפעם לכנסת ה-20, עומד יאיר גרבוז ונושא את "נאום הקומץ". הנה שוב ניתן להתרשם מהשפעתם החזקה של תחושות העלבון ורגשי הכעס על שיקולי המצביע בבואו לבחור מפלגה. דברי הלעג של גרבוז על אותם מנשקי המזוזות ופוקדי הקברים פגעו פעם נוספת בבוחרים המסורתיים, והם נתנו ביטוי מעשי לתחושת הזעם וניתבו אותו להצבעה על חשבונם של בוז׳י הרצוג והמחנה הציוני.

רגשי הזעם שמשפיעים על הבוחר ומכוונים אותו בהעדפה המפלגתית הם שעומדים כיום בבסיס מה שמכונה ״פוליטיקת הזהויות״. העלבון והכעס נובעים מהפער בין ההערכה העצמית של היחיד לגבי עצמו וזהותו להכרה שהחברה מעניקה לו. הפילוסוף היווני סוקרטס עמד על תכונה זו וייחס לה את החלק השלישי בנפש האדם, ה״טימוס״ (Thymos). זהו אותו חלק בנפש שבו נמצא השיפוט ביחס לערך העצמי. מניעי האדם אינם רק שאיפה להשיג תמורה חומרית תוך חישובי תועלת והפסד, כפי שגורסת האסכולה הכלכלית. האדם פועל גם מתוך שאיפה רגשית לקבל שיפוט חיובי ביחס לעצמו, כלומר האדם מבקש כבוד. כאשר השיפוט החברתי כלפי זהותו של האדם גבוה והוא מוכר כבעל ערך, או אז מתגלה רגש הגאווה, ואילו במקרים שהשיפוט החברתי כלפי זהותו של האדם נמוך, מופעל רגש הזעם.

הדרישה להיות מוכר כבעל ערך שווה לאחרים נקראת ״איזוטימיה״ (Isothymia), ואימוץ השיטה הדמוקרטית במאה ה-20 במדינות המערב שילב דרישה זו בתוכו ואפילו הפך אותה לאחד ממרכיבי הבסיס של השיטה. אם בחברה המעמדית של העבר קבוצה קטנה הייתה תובעת להיות מוכרת כבעלת ערך גבוה מהשאר (Megalothymia), כגון מלכים, אצילים או אנשי דת, הרי שכיום ערך כבוד האדם נחשב לזכות טבעית, כולם נולדו שווים וכל זהות תובעת את מקומה השווה בחברה. קבוצות תרבות וזהויות חברתיות שהיו ממוקמות בשולי החברה החלו להשמיע את קולן בתביעה לקבל הכרה בערכן כשוות לקבוצה ההגמונית. תנועת הפנתרים השחורים, ההפגנות של בני העדה האתיופית, מצעד הגאווה והתנועה הפמיניסטית, כל אלו הן דוגמאות לתביעה אחר כבוד.

בתקופה האחרונה מוקדשת תשומת לב רבה להצבעה של הבוחרים המזרחיים עבור הליכוד. מדוע התושבים בעיירות הפיתוח, שנמצאים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, אינם מצביעים למפלגות השמאל, שדווקא מציעות פתרונות כלכליים שאמורים לסייע לקבוצות המוחלשות? מה גורם לאורנה פרץ מקריית שמונה להצביע למפלגה שפועלת להפרטת השירותים הציבוריים וחושבת שהדרישה לחדר מיון בעיר משעממת? התשובה לשאלות אלו היא ה״טימוס״, כלומר המניע האמיתי הוא הרצון להיות מוכר כשווה בחברה.

תושבי ערי הפיתוח שמתגוררים בנגב ובגליל סובלים מנחיתות כלכלית וחברתית כמעט בכל תחום לעומת תושבי המרכז. הפערים בהכנסה, בתעסוקה, בבריאות ובחינוך הם יותר מרק בעיה של ניהול כלכלי. לחיות בנחיתות פירושו להרגיש פחות מוערך, להרגיש פחות שווה, ולהכיל בתוכך זעם. נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה, נתן ביטוי לתכונה זו באמירתו כי הציבור הלא אשכנזי (מצביעי הליכוד) שונא את הכול. תושבי הפריפריה רוצים יותר מפתרונות כלכליים – הם רוצים להיות נראים, רוצים להיות מוכרים כשווים, רוצים כבוד כאנשים וכקהילה. זה בדיוק סוג המסר שהאוזניים שלהם מבקשות. לא פלא אם כך שהליכוד, ובכלל מפלגות לאומיות, זוכות להצלחה באזורים אלה, שכן הן משמיעות את המנגינה המבוקשת. הליכוד ומנהיגיו מעצימים את הציבור המזרחי על ידי מתן תוקף לזהותו, על ידי שילובם של מזרחיים בתפקידי מפתח וגם על ידי טיפוח הזהות הלאומית שמהווה חלק מהם. להיות יהודי פירושו להיות שייך לקהילה חזקה ומוערכת, זה כלי מעצים, וזה הרבה יותר חשוב מרמת חיים.

מפלגות השמאל אמנם מציעות מדיניות כלכלית מסייעת, אבל מחטיאות את הנמענים. הכוונות אמנם טובות, ההצהרות כנות, אבל המסר לא נכון. לא סוציאליזם, לא כלכלה, לא שוויון זכויות, המסר פשוט – כבוד!