הפוליטיקה של הזעם

השפעת זעם ותחושת כבוד על דפוסי ההצבעה
תמונה של מרדכי
ד"ר מרדכי לוי

שלושה ימים לפני מועד הבחירות לכנסת ה-10 נשא דודו טופז את "נאום הצ׳חצ׳חים" המפורסם. אמירתו המתנשאת של טופז על בוחרי הליכוד יחד עם הצהלות מכיכר מלכי ישראל שימשו כלי בידי מנחם בגין לדחוף המוני מצביעים מזרחיים פגועים להצביע לליכוד, ובכך למנוע את הניצחון משמעון פרס והמערך. עשרים וארבע שנים לאחר מכן באותה הכיכר, וגם הפעם ערב הבחירות – הפעם לכנסת ה-20, עומד יאיר גרבוז ונושא את "נאום הקומץ". הנה שוב ניתן להתרשם מהשפעתם החזקה של תחושות העלבון ורגשי הכעס על שיקולי המצביע בבואו לבחור מפלגה. דברי הלעג של גרבוז על אותם מנשקי המזוזות ופוקדי הקברים פגעו פעם נוספת בבוחרים המסורתיים, והם נתנו ביטוי מעשי לתחושת הזעם וניתבו אותו להצבעה על חשבונם של בוז׳י הרצוג והמחנה הציוני.

רגשי הזעם שמשפיעים על הבוחר ומכוונים אותו בהעדפה המפלגתית הם שעומדים כיום בבסיס מה שמכונה ״פוליטיקת הזהויות״. העלבון והכעס נובעים מהפער בין ההערכה העצמית של היחיד לגבי עצמו וזהותו להכרה שהחברה מעניקה לו. הפילוסוף היווני סוקרטס עמד על תכונה זו וייחס לה את החלק השלישי בנפש האדם, ה״טימוס״ (Thymos). זהו אותו חלק בנפש שבו נמצא השיפוט ביחס לערך העצמי. מניעי האדם אינם רק שאיפה להשיג תמורה חומרית תוך חישובי תועלת והפסד, כפי שגורסת האסכולה הכלכלית. האדם פועל גם מתוך שאיפה רגשית לקבל שיפוט חיובי ביחס לעצמו, כלומר האדם מבקש כבוד. כאשר השיפוט החברתי כלפי זהותו של האדם גבוה והוא מוכר כבעל ערך, או אז מתגלה רגש הגאווה, ואילו במקרים שהשיפוט החברתי כלפי זהותו של האדם נמוך, מופעל רגש הזעם.

הדרישה להיות מוכר כבעל ערך שווה לאחרים נקראת ״איזוטימיה״ (Isothymia), ואימוץ השיטה הדמוקרטית במאה ה-20 במדינות המערב שילב דרישה זו בתוכו ואפילו הפך אותה לאחד ממרכיבי הבסיס של השיטה. אם בחברה המעמדית של העבר קבוצה קטנה הייתה תובעת להיות מוכרת כבעלת ערך גבוה מהשאר (Megalothymia), כגון מלכים, אצילים או אנשי דת, הרי שכיום ערך כבוד האדם נחשב לזכות טבעית, כולם נולדו שווים וכל זהות תובעת את מקומה השווה בחברה. קבוצות תרבות וזהויות חברתיות שהיו ממוקמות בשולי החברה החלו להשמיע את קולן בתביעה לקבל הכרה בערכן כשוות לקבוצה ההגמונית. תנועת הפנתרים השחורים, ההפגנות של בני העדה האתיופית, מצעד הגאווה והתנועה הפמיניסטית, כל אלו הן דוגמאות לתביעה אחר כבוד.

בתקופה האחרונה מוקדשת תשומת לב רבה להצבעה של הבוחרים המזרחיים עבור הליכוד. מדוע התושבים בעיירות הפיתוח, שנמצאים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל, אינם מצביעים למפלגות השמאל, שדווקא מציעות פתרונות כלכליים שאמורים לסייע לקבוצות המוחלשות? מה גורם לאורנה פרץ מקריית שמונה להצביע למפלגה שפועלת להפרטת השירותים הציבוריים וחושבת שהדרישה לחדר מיון בעיר משעממת? התשובה לשאלות אלו היא ה״טימוס״, כלומר המניע האמיתי הוא הרצון להיות מוכר כשווה בחברה.

תושבי ערי הפיתוח שמתגוררים בנגב ובגליל סובלים מנחיתות כלכלית וחברתית כמעט בכל תחום לעומת תושבי המרכז. הפערים בהכנסה, בתעסוקה, בבריאות ובחינוך הם יותר מרק בעיה של ניהול כלכלי. לחיות בנחיתות פירושו להרגיש פחות מוערך, להרגיש פחות שווה, ולהכיל בתוכך זעם. נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה, נתן ביטוי לתכונה זו באמירתו כי הציבור הלא אשכנזי (מצביעי הליכוד) שונא את הכול. תושבי הפריפריה רוצים יותר מפתרונות כלכליים – הם רוצים להיות נראים, רוצים להיות מוכרים כשווים, רוצים כבוד כאנשים וכקהילה. זה בדיוק סוג המסר שהאוזניים שלהם מבקשות. לא פלא אם כך שהליכוד, ובכלל מפלגות לאומיות, זוכות להצלחה באזורים אלה, שכן הן משמיעות את המנגינה המבוקשת. הליכוד ומנהיגיו מעצימים את הציבור המזרחי על ידי מתן תוקף לזהותו, על ידי שילובם של מזרחיים בתפקידי מפתח וגם על ידי טיפוח הזהות הלאומית שמהווה חלק מהם. להיות יהודי פירושו להיות שייך לקהילה חזקה ומוערכת, זה כלי מעצים, וזה הרבה יותר חשוב מרמת חיים.

מפלגות השמאל אמנם מציעות מדיניות כלכלית מסייעת, אבל מחטיאות את הנמענים. הכוונות אמנם טובות, ההצהרות כנות, אבל המסר לא נכון. לא סוציאליזם, לא כלכלה, לא שוויון זכויות, המסר פשוט – כבוד!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. ברשותך אוסיף מידע לנושא מעניין זה.
    אני מזהים מאפיינים שונים של "כבוד" הקשורים להבדלי בערכים תרבותיים מסוימים:
    כבוד- במובן של HONOR , מאפיין תרבויות הנוטות יותר לקולקטיביזים, בהם זהותו של אדם נקבעת לפי "מה האחרים חושבים עלי".
    כבוד – במובן של DIGNITY, מאפיין תרבויות הנוטות לאינדיבידואליזם, כאן לאדם פחות חשוב "מה חושבים האחרים עלי". זהותו והערכה העצמית שלו – הם העיקר.
    לכן, אין זה מפתיע שבתברות הפריפריה (המלווה ברמת חיים נמוכה יחסית לזו של חברות הליבה העשירות יותר) – נמצא רמה גבוהה יותר של קולקטיביזם, ונטייה להערכת ה"כבוד". בהשוואה לאינדיבידואליזם של חברות הליבה- בהם חשבון הבנק וההישגים האישיים-הרבה יותר משמעותיים ממה שחושבים עלי האחרים.
    מכאן, כאשר אתה מנסה להשליך מכך לפוליטיקה המקומית, לא פלא הוא שתמצא בחברות מסוימות אצלנו- כמו המיגזר הערבי, יותר אלימות כתגובה לפגיעה בתחושת הכבוד, שיש להגן עליו מכול פגיעה אף המחיר חיי אדם, ובעיירות הפריפריה- נטייה להזדהות עם המנהיג (פטריארכליות), והמפלגה המספקת תחושה של "בית" ומעניקה כבוד לבעליה

  2. לדעתי הכל מתחיל ונגמר בניצול ציני של אוכלוסיות חלשות בידי פוליטיקאים שאין להם מוסר ואין להם בושה.

  3. מה שהיה היה
    אבל כדי להפיק לקחים צריך למנוע הכחשה
    וזאת לדעתי הבעיה

  4. מנהיג של איזה מפלגה מתנהג יותר בהגינות לעדות המזרח ורואה בהם שווים? מרץ, העבודה? כחול לבן? הליכוד?
    האחרון ברשימה בטוח שלא!

  5. איזה שיוויון או כבוד מציעות מפלגות הימין. במה זה בא לידי ביטוי? בהסתה הישירה והארסית שהן מפזרות?

  6. הייתי בטוחה כבר לפני עשרות שנים שהשד העדתי הסתלק בעולמנו. ההתנהלות היתה אחרת. תחשבו בבקשה למי היה אינטרס להעיר אותו ולמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי