מצביעים מחפשים מועדון

המעבר של השמאל מהזדהות מפלגתית לזהות שלילית
ד"ר מרדכי לוי
ד"ר מרדכי לוי

ההזדהות המפלגתית היא מרכיב פסיכולוגי שנובע מתחושת שייכות חזקה של היחיד עם קבוצה חברתית. המפלגה מציעה לבוחר מפה מנטלית המבחינה בין אויבים לידידים ומציגה העדפות פוליטיות מגובשות. מעבר לפרוגרמה מדינית שהיא מציעה, המפלגה היא קודם כול מעין מועדון חברתי עם תכונות מייצגות, תחושות גאווה וסמלי שייכות, שתורמים לדימוי העצמי של האדם ומסייעים לו למקם את עצמו במרחב החברתי. אותה זהות מפלגתית מתעצבת כבר מגיל צעיר דרך תהליכי חִברות והורשה פוליטית, וברוב המקרים היא משקפת את השסעים בין הקבוצות השונות בחברה. מכיוון שהבוחר רואה במפלגה חלק ממנו, פעולת ההצבעה עבורה בבחירות היא למעשה פעולת אשרור של זהותו החברתית, בדומה לתשלום של דמי חבר במועדון החברתי. מערכת יחסים זאת יכולה להסביר את הנאמנות המפלגתית של הבוחר כלפי מפלגה, שלא רק שאינה משתנה בהתאם לנסיבות, חמורות ככל שיהיו, אלא אפילו הולכת ומתחזקת עם השנים. לכל אלו המתפלאים לנוכח התמיכה היציבה של בוחרי הליכוד בליכוד ובבנימין נתניהו, אפילו במציאות של חשדות חמורים ומשבר בריאותי וכלכלי עמוק, הנה התשובה – נאמנות מפלגתית. הצבעה עבורו היא הצבעה עבור עצמם.

להצבעה עבור מפלגה יש משמעות נוספת והיא התנגדות כלפי מפלגות אחרות. מכיוון שהדמוקרטיה היא תחרות בין מפלגות, הבוחר מפתח במקביל להזדהות עם מפלגה מועדפת גם זהות שלילית כלפי מפלגות יריבות שנתפסות מייצגות זהות חברתית אחרת, כאלה שהוא לעולם לא יצביע עבורן. הזהות המפלגתית השלילית היא רגש חזק של דחייה כלפי קבוצה חברתית או אידאולוגיה שמיוחסת לה. בארצות הברית להיות אנטי המפלגה הרפובליקנית פירושו להתנגד לתפיסות שמרניות, בדיוק כשם שבישראל הפגנת עוינות כלפי המפלגות החרדיות פירושה התנגדות ליהדות האורתודוקסית.

במציאות שבה שתי הזהויות הפוליטיות, החיובית והשלילית, מתקיימות במקביל אצל הבוחרים, התוצאה היא מערכת פוליטית יציבה, שבה מפת המפלגות וכוחן היחסי הם שיקוף של תתי הקבוצות בחברה. במצב כזה המפלגות נהנות ממעמד יציב והתנודתיות בהצבעת הבוחרים בין מערכת בחירות אחת לשנייה קטנה. אבל כשהקשר בין מפלגה לבוחריה נחלש והיא כבר איננה מצליחה להוות מוקד להזדהות חברתית, כל מה שנותר לבוחר היא זהות מפלגתית שלילית שמסתכמת ברגשי עוינות כלפי מפלגות אחרות.

תהליך מעין זה עובר על מפלגות השמאל של ישראל בשנים האחרונות. אם בכנסת הראשונה מפלגות הפועלים מפא״י ומפ״ם היוו 65 חברי כנסת, בכנסת העשרים ושלוש רשימת העבודה-גשר-מרצ זכתה ב-7 מנדטים בלבד. מבחינה סוציולוגית מצביעי השמאל לא נעלמו, מה שנחלש אלו דווקא מפלגות השמאל הסוציאליסטיות, שהניסיון שלהן לשמר את הזהות החברתית על בסיס קווי השסע הישנים הפך ללא רלוונטי, במיוחד לאור הניידות החברתית והשינויים הכלכליים, שלא פסחו גם על מצביעי השמאל. בהעדר מפלגה להזדהות עמה מצביעי השמאל מגלים תנודתיות גבוהה בחיפוש אחר מועדון חברתי חדש. לא פלא שרבים מהם מצאו במפלגות המרכז בית פוליטי לרגע. מפלגות אלה מציעות שילוב של חילוניות עם פתיחות חברתית, לאומיות יהודית יחד עם כלכלה ליברלית. אבל אין לראות בהן מוקדי הזדהות יציבים, ובפועל זהותם הפוליטית של מצביעי השמאל כרגע מסתכמת בזהות מפלגתית שלילית המייצגת את כל מה שהם לא. לא חרדים ולא דתיים, לא מתנחלים ולא ימנים, או כפי שניתן לסכם זאת: ״רק לא ביבי״.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. אידיאולוגי אלא על בסיס רק לא ביבי. אבל גם כל הקואליציה היא על בסיס רק ביבי. ולא משנה מה יעשה.

  2. והם דוקא אלה המתיימרים להיות יותר אידיאולוגים ואין להם עקרונות חיוביים אלא נגד, נגד, נגד.

  3. אבל גם אנשי הימין למיניהם קובעים באופן בוטה כי להיות שמאלן פירושו בוגד

    1. הנטייה השלילית נגד קיימת אצל כולם, זו חלק מהזהות,הפוליטית, ההבדל הוא בזהות החיובית של שייכות עמוקה למפלגה, וזה חסר במחנה השמאל

  4. ולתל אביבי לא יהודי, וטוען שעל האשכנזים לחזור לארצות מוצאם (ועוד דברים הרבה יותר קיצוניים) הוא לא גזען. הוא מונע האידיאולוגיה.
    ?????

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה