הערבים, החרדים ואנחנו

בחינת מצבה של החברה הישראלית לקראת בחירות רביעיות
תמונה של גדעון

מעבר להשלכות הבריאותיות והכלכליות שלו, אירוע הקורונה מהווה מבחן חשוב למידת החוסן והסולידריות של החברה הישראלית. בתקופה זו נחשפו וחודדו ביתר שאת מתחים מהותיים בחברה הישראלית המחייבים בירור. ניתן לחלק את החברה הישראלית לשלושה פלחים עיקריים: הפלח המרכזי והגדול ביותר הוא הציבור החילוני והמסורתי/דתי, המהווה כשני שליש מהאוכלוסייה, ושני הפלחים הנוספים (המהווים יחדיו שליש מהאוכלוסייה) כוללים את המגזר הערבי ואת המגזר החרדי.

מאפיין בולט משותף למגזר הערבי ולמגזר החרדי הוא השאיפה לאוטונומיה. לתפיסתם, הממשל, המושתת על עקרון הבחירה הדמוקרטית החופשית, והציבור החילוני והמסורתי/דתי ברובו, זה הנושא בעיקר הנטל הכלכלי והביטחוני – נחשבים "אויב". במקרה הטוב אין להתחשב בו, ובמקרה הרע יש להילחם בו. הערבים והחרדים רואים בציבור החילוני והמסורתי/דתי כמי שאחראי לספק להם את צורכיהם החומריים.

בעוד שהפלח המרכזי נענה, לפחות בשלב הראשון של אירוע הקורונה, למגבלות שהוטלו עליו כדוגמת סגרים ואובדן מקורות ההכנסה, מתוך מחויבות חסרת ספקות "להיכנס מתחת לאלונקה" בעת חירום, שני הפלחים האחרים התנהגו כאילו העניין לא נוגע להם, כאילו זו הבעיה של "החילונים" ועליהם לפתור אותה, וזאת מתוך ידיעה ברורה שהחילונים יטפלו בהם מייד ובמסירות אם ייפגעו מהמגפה. וכאן נוצר השבר העיקרי כאשר הממשלה, המתנהלת כ"שפוטה" של החרדים, נהגה בחוסר שוויון ובחוסר אחריות עד כי רבים בציבור בישראל חשו שהם בני ערובה בידי כוחות פוליטיים שאינם מן העניין, מאסו בהתנהלות הממשלה ופרקו גם הם עול, ובכך תרמו להתעצמות המגפה.

אם בתחילת המגפה הסיסמה "כל ישראל חברים" הייתה דבק מלכד, הרי שבשלב מסוים פשט הציבור את "חליפת התקינות הפוליטית", והשמיע בגלוי ביקורת נוקבת כלפי שני המגזרים האשמים וכלפי הממשלה הכנועה על טיפולה הכושל בהתמודדות עם המגפה, ועל המחיר הכבד שהציבור החילוני והמסורתי/דתי נדרש לשאת ולשלם עתה, ועוד שנים ארוכות בעתיד.

המשותף לשני המגזרים, הערבי והחרדי, הוא התביעה לשוויון בזכויות, אך לא בחובות – אולם דמוקרטיה אינה יכולה להתנהל כך לאורך זמן מבלי שהנושאים בנטל החובות לא יתקוממו. ובדיוק בנקודת הזמן הזו אנו ניצבים כעת, גם אם באיחור. הבחירות הרביעיות הן הזדמנות פז לעשות סדר!

המגזר הערבי: למרות הכול, וקול דרשות המואזין, התחלנו לאחרונה לשמוע קולות רעננים של מוכנות להכיר במדינה ובמוסדותיה, להפחית מהמחויבות הפן-ערבית הפלסטינית (הבלתי-נמנעת), ולתפוס מקום של כבוד בעשייה ובכלכלה הלאומית מתוך שותפות אמיתית, כולל שירות לאומי (השנה הצטרפו כאלף צעירים ערבים לשירות הביטחון!), להתנער ממנהיגות השוללת את זכותה של ישראל להתקיים כבית לעם היהודי, ולהצטרף למסע השלום בין ישראל למדינות ערב. כמו כן מוכנות לקחת אחריות על מיגור הפשיעה ברחובות הערים והכפרים הערביים מבלי להטיל את האחריות על אחרים. בני הדור הצעיר בחברה הערבית רואים בעיניים כלות את בני דורם הישראלים שועטים קדימה, והם שואפים לחבור אליהם.

המגזר החרדי: נראה נטוע בימי הביניים, נמצא במדינה שאותה הוא מתעב כאילו הוא עדיין בגלות. החרדים ברובם משוחררים מכל מחויבות לאומית, אך ידם שלוחה ללא בושה לכיס הציבור העמל, בעודם מיידים אבנים ונאצות, יורקים בפניהם של כוחות הביטחון המגנים גם על חייהם שלהם! בתי החולים בישראל עמוסים לעייפה בבני העדה החרדית העושים כמצוות הרב, ובאים בטענות על עוני מנוון, שבו בחרו מרצון. מעדיפים את הצדקה, אם לא לומר את הטפילות (יסלח לי האל).

קשה להאמין, אבל רובנו, אנשי המרכז הלאומי, הנושאים בנטל מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה למען טובת הכלל, מתחילים למצוא שפה משותפת יותר עם האויב המר מאתמול, מבית ומחוץ, יותר מאשר עם אחינו היהודים החרדים. כדי לחולל שינוי יש להביט במציאות נכוחה, לחדול מלשאול "מה אנחנו עושים לא בסדר?" ולתבוע מהאחר אחריות למעשיו. וכאמור, המבחן הפוליטי הקרב ובא הוא הזדמנות כמעט בלעדית לתקן!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. לדעתי אולי דפוסי ההתנהגות דומים אבל המניעים של שתי הקבוצות שונים:
    החברה החרדית פועלת מתוך אידאולוגיה
    החברה הערבית פועלת בגלל הזנחה רבת שנים

    1. לא בטוח
      ליצמן וגפני טוענים שהציבור החילוני הזניח את החרדים הגרים בתנאי עוני, ולא מתוך בחירה,
      ודווקא המגזר הערבי פועל מתוך אידאולוגיה לאומנית של אי הכרה במוסדות הממשלתיים (לכן נגד שירות לאומי שמשמעותו הכרה במדינת שיראל ותביעה לאוטונומיה

  2. במדינת ישראל. הם יצטרפו למשחק הקואליציוני, והציבור הכללי ישלם להם כמו לחרדים. בעצם אפילו יותר ביוקר. הם הרי מהווים אחוז גבוה יותר באוכלוסיה מאשר החרדים.

    1. בכול זאת יש הבדל כאשר המגזר הערבי עובד ותורם לכלכלת הארץ, בינהם רופאים, אחים ואחרית, אקדמאים, מהנדסים אנשי משטרה
      משמר הגבול ואחרים- והחרדים-כלום מלבד טענתם שהם "מוסרים את נפשם באהלה של תורה" ובכך מצילים גם אותנו. ונשותיהם מפרנסות אותם ויולדות את ילדיהם..

  3. שמתנהג כך נוצלה על כתפי יתר האוכלוסיה. והם הולכים ורבים.

  4. הקורונה עלולה להביא את החילוני אל הקבר אבל את החרדי לשערי גן העדן. בלוויות ההמוניות של הרבנים נראה היה שהחרדים רוצים ללוות את רבם כל הדרך לשם.
    ברור שאלוהים שהכל נעשה בדברו הביא את הקורונה לעולם כדי להזדרז ולהביא לגן עדן את הצדיקים מניו יורק לונדון ובני ברק.
    הגיע הזמן שהחילונים יתחילו להילחם בדת ובכל האמונות המטופשות.

    1. הדת היהודית היא מסמך היסטורי בעל חשיבות חד פעמית בתולדות האנושות- אין לוותר עליוהאסון הוא הממסד החרדי המאמין שהוא נושא הדגל האולטימטיבי, ובדך – מאבד אותנו, וחבל

    1. עצוב שדווקא בשעת מבחן ל "כול ישראל חברים" דווקא הם לא עמדו בציווי הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורי

הים הפך שחור

על הסכנות הטמונות בשימוש בדלק מחצבי