מימון ציבורי למפלגות: פתרון או בעיה?

בחינת המימון הציבורי לנוכח ריבוי המפלגות בישראל
תמונה של ניצה

אזרחי ישראל עומדים עכשיו משתוממים ומבולבלים לפני סבב בחירות רביעי בתוך שלוש שנים. אחת התופעות המביכות והמתסכלות ביותר היא מבול המפלגות החדשות, החסרות כל סיכוי לעבור את אחוז החסימה, שצצות יום יום כפטריות אחרי הגשם. מה המניע לכך? מה גורם לקבוצות אינטרס קטנות להחליט להפוך לארגון פוליטי? התשובה נעוצה ללא ספק במבנה הפגום של המערכת הפוליטית בישראל המאפשר, ואפילו מעודד, ריבוי מפלגות.

במצב דברים זה, אל לנו לשכוח את ההיבט הכספי של תופעת ריבוי המפלגות: המימון הציבורי, דהיינו, מימון המפלגות על ידי המדינה, שלמעשה הוא אולי גורם מרכזי במצב הקיים.

מפלגה מוגדרת בחוק הישראלי כ"חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". ברגע שרשימה הצליחה להיכנס לכנסת היא הופכת לסיעה, אף שהמפלגה או המפלגות המרכיבות אותה ממשיכות להתקיים כמפלגות מחוצה לה. המדינה מכירה בעובדה שפעולה פוליטית אפקטיבית דורשת מנגנון פעולה, יכולת ארגונית, פעילות שיווק, הטמעת מסרים, קיום תקשורת, דו-שיח, גיוס תמיכה ומצביעים. מאחר שדמוקרטיה מחייבת קיום מפלגות המייצגות את האינטרס הציבורי, המדינה החליטה להקצות מימון ציבורי למפלגות לצורך ביצוע הפעולות שנמנו לעיל.

לא ייאמן, אבל כל מפלגה שיש לה נציגים בכנסת, אפילו נציג אחד, זכאית ל"מימון מפלגות". לדוגמה, מפלגות של אדם אחד או שניים, כמו צביקה האוזר ויועז הנדל, זכאים למימון ציבורי. בנוסף למימון הציבורי הישיר, הניתן למפלגה במנות קבועות וסדירות, קיים בישראל גם מימון עקיף של פעילות פוליטית. במימון העקיף המפלגה לא מקבלת סכומי כסף לקופתה, אולם הכסף יוצא ישירות מהקופה הציבורית, למשל, הקצאת זמן שידור ללא תשלום ברדיו ובטלוויזיה או מימון דואר וטלפון לחברי כנסת.

מימון מפלגות מקופת הציבור הוא תופעה חדשה יחסית בפוליטיקה העולמית. עד שנות ה-50 של המאה הקודמת מפלגות היו אמורות להתקיים רק מתרומות אוהדים ומדמי חבר. בישראל הנושא של "מימון ציבורי למערכת בחירות" הוסדר בחוק בשנת 1969. המימון הציבורי נולד בעקבות ההכרה שתרומות למפלגות, בעיקר תרומות למפלגות שבשלטון, גרמו לשחיתות שלטונית, ולמעשה "לקניית השלטון".

התלות הגדולה של הצלחה בבחירות בהשקעה כספית במרוץ הבחירות, הובילה להיווצרות קשר מפוקפק בין פוליטיקאים לתורמים ולרדיפה אחר מימון מכל מקור, לרבות מקורות לא-חוקיים. תורמים זכו לחוזים שמנים ולטובות הנאה מופלגות. שיטת המימון הממשלתי של מפלגות נועדה לחסל את התופעה הפסולה והמזיקה של "תרומות תמורת טובות הנאה". ההנחה הייתה שמפלגות לא תהיינה זקוקות לתרומות ממקורות מפוקפקים כי תקציב המדינה ידאג לכל צורכיהן. נוסף על כך, המימון הציבורי ימנע את התופעה שמפלגות עשירות בתרומות ישלטו במרחב הציבורי ויהפכו את המפלגות הקטנות והעניות לבלתי-רלוונטיות. הרעיון במימון הציבורי היה להבטיח שגם קבוצות קטנות וחלשות באוכלוסייה יזכו לייצוג הוגן ולהשפעה בכנסת ובממשלה.

מימון המפלגות ניתן לפי נוסחה שוויונית, כלומר כל מפלגה מקבלת תקציב מסוים לטובת קמפיין הבחירות שלה. ברם נראה שהכוונות הטובות של המימון הציבורי לא הביאו לתוצאות הרצויות. להיפך. כיום, מימון הפעילויות של המפלגות בארץ הוא ברובו ממלכתי/ציבורי, דהיינו מקופת המדינה, ורק חלק קטן מתקציב המפלגות מגיע מתרומות הציבור. דבר הגורם לריבוי מפלגות. אציין כי המימון הניתן למפלגות המיוצגות בכנסת ישראל הוא באופן יחסי הגבוה בעולם. הנוסחה המקובלת היא: חלוקת סך כל התקציב המיועד למימון המפלגות לבחירות הקרובות, למספר בעלי זכות בחירה. למעשה, כל מפלגה מקבלת מימון לפי מספר הבוחרים שהצביעו בשבילה. נוסחה זו יוצרת שוויוניות בין כל המפלגות המתמודדות.

נכון להיום, ההצעה לבחירות הקרובות היא שכל חבר כנסת יקבל כ-1.81 מיליון שקלים לכיסוי הוצאות הבחירות של 2021, כלומר סה"כ מימון המפלגות יעלה לנו כ-217 מיליון שקלים (למשל, מפלגה המונה 30 חברי כנסת תקבל מהקופה הציבורית כ-54 מיליון שקלים למערכת הבחירות). מפלגות חדשות לוקחות הלוואות של מיליוני שקלים מהכנסת, על חשבון הקולות שהן מאמינות שתקבלנה בבחירות. אם התוצאות של הבחירות תאכזבנה, המפלגה החדשה (למשל מפלגתה של אורלי לוי) עלולה לסיים את מערכת הבחירות עם הלוואות עתק שאין ביכולתה להחזיר לכנסת. לדוגמה, הפיצולים ברשימת כחול לבן שווים הרבה כסף: חברי הכנסת מסיעת דרך ארץ, צבי האוזר ויועז הנדל, יקבלו מהכנסת מימון מפלגות שוטף של 9 מיליון שקלים במהלך תקופת כהונתה של הממשלה, זאת לאחר שוועדת הכנסת אישרה את התפצלותם מתל"ם ("כלכליסט", צבי זרחיה, 3.3.2020).

חוק מימון המפלגות נוסח כך, שמפלגות הלוות כספים, תצטרכנה להחזיר את ההלוואות באמצעות קיזוז עתידי מכספי המימון השוטף. אין ספק שתופעת המימון הציבורי מעודדת הקמת מפלגות חדשות, בעיקר לאור מתן ההלוואות המפליגות. ההנחה היא שההלוואות תוחזרנה לאחר הבחירות, כמובן בתנאי שהתחזיות של המפלגות למספר המצביעים עבורן תתממשנה.

נכון להיום, המפלגות חייבות לכנסת 197 מיליון שקלים. פריסת התשלומים היא ל-52 חודשים. הליכוד מובילה עם חוב בגובה 76.4 מיליון שקלים, וחוסן לישראל חייבת 17.6 מיליון שקלים. הבעיה מתעוררת כאשר מפלגה מתפרקת – מי מחזיר את החובות שלה לכנסת? הסיסמה "שולמן ישלם" או "המימון הציבורי ישלם", מעודדת קבוצות אינטרס קטנות להקים מפלגות. המימון הציבורי הוא פיתוי שקשה לעמוד בפניו. הוא אולי אינו הסיבה היחידה לריבוי המפלגות, ברם הוא מקל מאוד על ההחלטה "להיות או לא להיות". תופעת ריבוי המפלגות גורמת לעיוות העיקרון הדמוקרטי מאחר שהיא מחייבת יצירת "ממשלות קואליציה" שאינן משקפות את האינטרס הציבורי. יש למצוא דרך נכונה יותר להילחם בתופעת "תרומות תמורת טובות הנאה". עיקרון המימון הציבורי לא הוכיח את עצמו כפתרון לבעיה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. מי שמקים רשימה שמשותפת בבחירות יקבל מימון אבל רק אם יביא ערבות בנקאית. אם לא יחזיר הבנק כבר יוציא ממנו את הכסף. בכל מקרה לא אנחנו האזרחים נממן את כל ההזויים.

  2. מבלי להתעמק תמיד חשבתי שהשיטה חיובית ותא הייתי ער לבעייתיות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורי

הים הפך שחור

על הסכנות הטמונות בשימוש בדלק מחצבי