מאחר שהיינו כל כך גרועים בשלושת סבבי הבחירות האחרונים, קיבלנו עונש – הזדמנות רביעית, בתקווה שהפעם יהיה מקצה שיפורים של ממש ולא מוקצה מחמת מיאוס.
המערכת הפוליטית הישראלית שוב מתפרקת לגורמים, ופרודותיה נעות אחוזות תזזית בחלל הפוליטי המזוהם למדי, מחפשות חיבורים וקשרים חדשים במין מחול הישרדותי סוריאליסטי, כדי לעבור לפחות את המשוכה של אחוז החסימה, כדי לא להימחק לגמרי מהמפה הפוליטית, בשאיפה להיכלל באחד מהגושים הגדולים, ואם אפשר אז להוות כוח אלקטוראלי פוטנציאלי בקואליציה כל שהיא, ולעזאזל האידאולוגיה.
המפץ הפוליטי שהתרחש לאחרונה, מן הסתם לא הפתיע איש, מלבד אלה שתהו מדוע הוא קרה מאוחר כל כך, לאחר שכל הניסויים באקרובטיקה של תורת הקבוצות שגויסו כדי להפיח רוח חיים בגווייה של גרסה שלטונית חסרת תקדים ובלתי אפשרית – עלו בתוהו. בפרקים הקודמים למדנו שמטרתה של סיעה פוליטית כל שהיא היא להתחבר לאחד משני הגושים העיקריים: ימין או שמאל, כשהיא בעלת כוח סחיטה להשגת תגמולים שלטוניים לחבריה. המציאות חשפה, בציניות חסרת כל בושה, עד כמה העסקנות הפוליטית הזו נושאת רווחים נאים, ושחקנים רבים מכול קצוות הקשת החברתית החלו להצטרף לענף הספורט הפוליטי הלאומי הזה.
עתה נוספה נישה נוספת תחת הכותרת "מפלגות אווירה". הנעים עם הרוח החברתית מזהים פליטי אוכלוסייה, כאלה שקצה נפשם במחול הטירוף הלאומי הזה ומחפשים נואשות איזה עוגן פוליטי חדש להיאחז בו, לספק תחושה של יציבות ושפיות שניתן לחיות איתה. הבלונים החדשים התמלאו אוויר פסגות ומתחילים להמריא כמו בפסטיבל השנתי של כדורים פורחים בדימונה. שמות כמו גדעון סער, בוגי יעלון, עופר שלח, רון חולדאי, גדי אייזנקוט, אבי ניסנקורן, מרב מיכאלי, נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' (רשימה חלקית לשעה זו).
היינו כבר בסיפור הזה. לפני שנתיים כתבתי: "אינני מקנא בגנץ. נראה שדוחפים אותו כמעט בעל כורחו, כגלדיאטור רומאי, להיכנס לזירה הפוליטית. מאוד אנושי לחוש טוב כשמחמיאים לך ורוצים בך כל כך, ומוזיקה זו ערבה לאוזן, כדי כך שאתה מתחיל להאמין שאתה הוא ממש האיש בעל התכונות הנכונות להנהגה הכי מורכבת היום בעולם, אף שאתה אישית לא כל כך בטוח בזה. אבל מוכן להסתכן כדי לרצות את כל המחמיאים. מניסיון העבר לפחות, הנפילה בוא תבוא. צר לי עליו".
סביר למדי שחלק מהבלונים החדשים האלה יתפסו רוח ואף יתרוממו, אך לרובם ימעט האוויר החם והם יתרסקו על קרקע המציאות. בני המזל ייטמעו באחד מהגדולים ולא נודע כי באו אל קירבם – וכך צריך להיות! רק חבל על הזמן, האנרגיה והכסף שיבוזבזו לריק.
את הזמן שנותר עד לבחירות ראוי לנצל לחידוד האידאולוגיות. אף שלמדנו שאין בהכרח קשר ישיר בין הצהרות אידאולוגיה טרום-בחירות להתנהלות מדינית לאחריהן – האידאולוגיה בכל זאת נדרשת כדי שאנו האזרחים נוכל לטוות רשת קואורדינטות ולנווט איך שהוא במפת הזירה הפוליטית, לצוף מעל לגלי הברברת של אמצעי התקשורת השונים, שהדבר האחרון שניתן לייחס להם היא אתיקה עיתונאית אובייקטיבית. כפי שאמר לי פעם כתב מדיני ידוע ברגע של גילוי לב: "אנחנו בתקשורת מחפשים כל הזמן מלך להמליך, וברגע שהוא מוכתר, אנחנו עושים הכול כדי להפיל אותו…"
14 תגובות
אין לזה קשר לבחירות
זה הכל מאבק שמנהל ביבי לשמור על כסאו ולהימנע מהרשעה
זה דומה למאבק המאוד אישי שניהל טראמפ
אחרי סילוקו יש סיכוי שיחזרו לדבר משני הצדדים על אידיאולוגיה
זה העניין, הגיע הזמן לחזור לאידאולוגיה שנשכחה."רק לא/כן ביבי" כבר יצא מכול החורים..
לפי סקרים שונים הישראלים הם בין המובילים במדד שביעות הרצון מהחיים. אידאולוגיות נולדות בציבור במצב מצוקה.הקומוניזם, הפאשיזם והדתות נולדו על רקע של מצוקה. בארץ יש מצוקות במגזרים מסוימים וזה מניב סיעות אידאולוגיות שברובן הן לא עוברות את אחוז החסימה או נמוגות לאחר זמן קצר. שלא לבלבל עם מגזרים של אינטרסנטים כמו סיעות דתיות וערביות. גם כאשר הרקע הוא אידאולוגי יש חשיבות מכרעת לכריזמתיות או לכוחניות של הנבחרים.
תמיד האידאולוגיה נתפרה והותאמה – ושונתה – לפי הצורך של המנהיגים שתפסו את השלטון בדרך זו או אחרת.
בישראל ישנם דפוסי הצבעה לכנסת פחות או יותר קבועים. קוראים לזה טרייבליזם.
עם זאת בציבור, בעיקר היותר מסודר, קיימת שכבה מסוימת של קולות צפים. שכבה זו הייתה יותר רחבה והיום היא מצטמצמת. זו שכבה ליברלית שמרכיביה דגלו ב"להסתדר עם הערבים". כיום רובם הבינו שלהסתדר עם הערבים אפשר רק בדרך הכוח. לכן "השמאל הישראלי" הולך ונעלם.
ובבחירות מספר 4 – למה שיצא אחרת? מה השתנה?
עוד לא יבש הדיו, כמו שאומרים, וכבר התברכנו במפלגות חדשות עם שמות המשדרות התחדשות והשראה כמו זו של פרופ' זליכה- "המפלגה הכלכלית", עופר שלח של "מפלגת העצמאיים", דני יתום מוביל את "מפלגת הגימלאים החדשה". כבר נפתח סטרט- אפ חדש המעלה המציע שמות למפלגות חדשות הממתינות לקונה המאושר (בבקשה לא להידחף…)
אין כוונה חס וחלילה להלעיג על יוזמי המפלגות החדשות, שראשיהם, כול אחד ואחד, הם אנשים ראויים באמת, בעלי מודעות חברתית כנה ואג'נדה חיובית, שזכות תהיה לנו לראותם במסגרת השירות האזרחי, אבל יש גבול עד כמה ניתן לפצל את הקשב הפוליטי של הציבור מבלי לקבל סחרחורת ובחילה.
זו הזדמנות לקרוא לכול מי שעדיין שוקל לקפוץ על עגלת הנביאים החדשה העמוסה לעייפה- חפשו איזה מכנה משותף שיאפשר להתחבר. לבטח זה יקרה מן הסתם אחרי שכול אחד יזהה את מספר המנדטים הפוטנציאלים שילכו אחריו כנדוניה לקבלת תפקיד בכיר בממשל הבא…
אין יותר דבר כזה
נראה שאת ורבים אחרים לא ממש מתכוונים לוותר על האידיאולוגיה, זו תגובת ייאוש מצד אחד, אבל גם תרועת השכמה נוכח האינפלציה המטורפת של התפרקות הפוליטיקאים ללא כול בושה במטרה לקושש מספיק מנדטים כנדוניה לקבלת מקום טוב סביב קערת התקציב הלאומי. לא סתם כך הביע הציבור במשאל האחרון, את רמת האמון הנמוך ביותר אי פעם במשטר ובפוליטיקה הדמוקרטית שלנו
אחרי ארבעה סבבים העם לומד מה טוב ומה לא. בבחירות הקרובות יפול דבר.
רסיסי הזכוכית מנצנצים אך פוצעים ודוקרים וחסרי תועלת. רק אם יאסוף מי שהוא את כל הרסיסים ויתיך אותם ביחד לעיסה חדשה, יוכל ליצור כלי זכוכית יפה ומאוחדת שתגביר את האור מול החושך. רק אחד בתוכינו יכול לעשות זאת, מנהיג, איש צבא שכל הגנרלים של היום היו פקידיו, ראש ממשלה שהוציא אותנו מהבוץ הלבנוני. אכן כשל פה ושם אך רק הוא בעל סמכות ויכולת לחבר את כל השברים. בקשו מאהוד ברק לעמוד בראש, את האחרים ברשימה יקבעו השותפים ואת המשרות יחלקו לאחר הניצחון. כדי לנצח אכן צריך אידיאולוגיה ותכנית פעולה. חזרה למדינת רווחה, הליכה לשלום אמיתי עם סביבתינו הקרובה ולא רק הרחוקה.
גדעון
עד כאן יש ביננו הסכמה, גם המועמד שלך נראה מתאים מאד למצב הכאוטי בו אנו נמצאים, במיוחד כמי שבאמת ניסה להשיג שלום אמיתי, וכתשובה חטף אינטיפדה רצחנית ששינתה לחלוטין את הרצון והתקווה של רובנו שאפשר לחיות בשלום עם שכנינו.ניסיונו הרב עשוי לסייע למועד ב'- שלו ושלנו.
צריך להפריד בין הרשות הנבחרת המבצעת ובין הרשות הנבחרת המחוקקת. ראה מאמר שלי שהופיע לאחרונה. יש להניח שנהבחרים לרשות המבצעת יהיו יותר על בסיס פרסונלי ונבחרי הרשות המחוקקת יהיו יותר על בסיס האידאולוגי.
אכן
זה מזכיר את המסה של אחד- העם "כהן ונביא", כאשר גם כול וקטור פועל בנפרד, מקבילית הכוחות מייצרת את המניע האמצעי החזק מכול אחד בנפרד. חכמת הפוליטיקה הטהורה תהיה למצוא את השניים האלה באופן שיפעלו מתוך הרמוניה למען מטרה משותפת.
אני חושב שלא רק האידיאולוגיה חסרת משמעות עכשיו, גם הרשימה לא חשובה. נראה לי שהבוחרים מצביעים לפרסונה אחת בראש הרשימה (80 % בשיקול הדעת) ואפילו לא מכירים את השאר. לכן מה שקובע עכשיו זה רק מי שעומד בראש.
אכן ניכר שזה המצב אף שלא תמידד, כך אמנם חשבנו לגבי ארה"ב כאשר קנדי ניצח את ניקסון על פי מדד הניראות (תסרוקת, נעורים, מי פחות מזיע ב דיבייט..) זוכה לאהדה ולא בטוח שחשוב על מה הוא דיבר. לעומת זאת טרמפ ניצח את הילארי קלינטון (אף שמספר הבוחרים בה היה מספרית גדול יותר) דווקא בשל האידיאולוגיה (עבודה, אמריקה גדולה, נגד הגירה לא חוקית), לכן בעיתות משבר- הניראות לא בהכרח תנצח- כפי ש ביידן הישיש ניצח את טראמפ -בשל האידאולוגיה.
אצלנו מוכרת הדוגמא של אריק שרון, שניבחר בשל אישיותו האגרסיבית והאידיאולוגיה הביטחונית, ודווקא הוא למגינת לב בוחריו, יזם את הנסיגה החד צדדית מעזה, והיום לאחר 15 שנים, מאות אלפים מסתתרים תחת "צבע האדום"
מסקנה- אין דפוס קבוע לפיו נבחר מנהיג לאומי, רק בדיעבד, הנסיבות היסטוריות, ברטרוספקטיבה, מעצבות את המנהיג.