את הצו הקטגורי בתחום הפוליטי "באין חזון יפרע עם", שהתפרסם בספר מִשְלֵי (כט, יח), ניסח לפי המסורת "החכם באדם", שלמה המלך. אלא שגם הוא עצמו כשל לפעול לפי הצו הזה: הוא היה נהנתן במידה קיצונית, היו לו אלף נשים בניגוד לחוקת התורה "לא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז) ולכולן בנה במות לעבודת אלילים על הר הזיתים בירושלים. על כך נכתב בספר מלכים א (יא, ד) "ויהיה לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". אחרי מותו התפלגה הממלכה, ולאחר מכן קרסה ממלכת ישראל ואחריה ממלכת יהודה. מכאן שאף שהיה נודע בחוכמתו, יצריו הכשילוהו, ואף שבנה את בית המקדש, חזון לעם הוא לא נתן, ולהפך: כדי לבנות את בית המקדש הוא הטיל מיסים כבדים ועורר תרעומת, התרעומת הבשילה למרד גלוי, והמרד נכשל. לאורך כל ההיסטוריה כשלו ראשי מדינות בגלל נהנתנות, כמו במדינת ישראל בימינו אלה.
כל אדם נולד עם "חזון" בסיסי – לנטרל את שמאיים עליו ולהשתדל לשרוד. אלא שהחזון הזה של רובנו מוביל למלחמת הכול בכול, ולפי כתביו של הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-17 תומס הובס "אדם לאדם זאב". הובס, איש אסכולת ה"אמנה החברתית" בפילוסופיה הפוליטית, היה סבור שבוויתור על החירות המוחלטת לכאורה של היחיד תנטרל המדינה את הג'ונגל והזאבים יתנהגו כבני אדם מתורבתים. הובס וחבריו טעו. גם בתוך המדינה הפרטים משתמשים באנרגיה המצויה בידם כדי להגדיל את כוחם ולנטרל את יריביהם מבית. כך מתבזבזת האנרגיה הכללית המצויה במרחב הפוליטי והמדינה קורסת. זה מה שקורה היום בארצות הברית ובמדינת ישראל.
כארבע מאות שנה לפי ששלמה ניסח את צו החזון הלאומי, הבין אותו, לפי המסורת, משה רבנו. משה הציב לאספסוף העבדים שהוציא ממצרים חזון כפול: להאמין באלוהים טרנסצנדנטי שאינו חומר אלא אנרגיה טהורה ולהתנחל בארץ כנען שהובטחה לאבי האומה. וכך קרה, לפי המסורת והמיתוס, אירוע חד-פעמי בהיסטוריה האנושית: עבדים ממוצא משותף מרדו באדוניהם, ניצחו אותם גם ב"לוחמה זעירה" (עשרת המכות) וגם ב"לוחמה סדירה" (מול צבא מצרים בים סוף), התגבשו במשך ארבעים שנה לאומה של לוחמים והשתלטו על חלקים גדולים של ארץ כנען, אף על פי שלפי המודיעין שקיבל משה: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד […] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר יג, כח–כט).
כדי לקיים את האמנה-מדינה שעליה התדיינו הובס, לוק וחבריהם, על תושבי או אזרחי המדינה לוותר על חלקים מן האנרגיה המיועדת לשרידותם האישית לטובת השרידות הקולקטיבית של העם או המדינה, כפי שפעלו העבדים שיצאו ממצרים. ועל המנהיג להוביל מהלך זה ולשמש דוגמה. כך נהג משה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה, כך נהג מוחמד לפני אלף ושלושת מאות שנה, וכך נהג דוד בן-גוריון לפני שבעים ושתיים שנה.
ללא חזון, או לחלופין – ללא איום על שרידותה של המדינה, מומרת האנרגיה האזרחית שצריכה להיות מופנית לשרידות הקולקטיבית ולטובת המדינה – חוקי מס ושירות חובה בצה"ל. כך שרוב תושבי או אזרחי המדינה משתמשים באנרגיית השרידות לטובתם האישית. זה המצב היום במדינות המערב וגם בישראל: אין עליהן איומים חיצוניים ממשיים, רובן נהנות מרווחה כלכלית, והאנרגיה של רוב האנשים מופנית לנטרול איומים על עצמם ולנהנתנות, כשהמנהיגים הם ההולכים בראש המחנה בדאגתם לעצמם ולמקורביהם. דוגמאות בולטות לכך הם שלמה המלך בשעתו ובנימין נתניהו ודונלד טראמפ היום. אז והיום מנהיגים אלה מרוכזים בהנאותיהם ובמלחמותיהם הפנימיות.
מאז ראשית הציונות הלכו היהודים בארץ ישראל לאור החזונות האלה: א. אנשי העלייה השנייה והשלישית ביקשו ליצור אדם חדש וחברה חדשה. ביטוי לחזון זה הייתה החברה הקיבוצית. זו התמוטטה בסופו של דבר, למרות התרומה העצומה שתרמה להקמת המדינה. ב. חזון הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. חזון שעליו הכריז בנימין זאב הרצל והוא היה מקובל על כולם. ג. קליטת גלי העלייה העצומים, אחרי הכרזת העצמאות ותום מלחמת העצמאות. חזון שהיה מקובל על כולם. ד. להביא שלום בין ישראל לפלסטינים, חזון שעורר התלהבות אך גם התנגדות עצומה לפני עשרים ושבע שנים בזמן הסכם אוסלו. ראשית קריסתו עם רצח רבין. בהמשך באו כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה וסתמו עליו את הגולל כמעט לחלוטין. ה. חזון יישוב צפון סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון – חזון שעורר ומעורר גם התלהבות וגם התנגדות, והוא הצליח חלקית, אך פילג את העם ועדיין מפלג.
רק שני חזונות איחדו את העם כולו: הקמת מדינת ישראל וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים של המאה הקודמת. כדי להגשימם היו רוב הישראלים מוכנים לוותר על אנרגיה אישית ולכן עסקו פחות במאבקי כוח פנימיים. לבן-גוריון, שהבין את חשיבות החזון, היה רעיון להפוך את היושבים בציון ל"עם סגולה". "סטרטאפ ניישן" הוא מימוש חלקי של הרעיון הזה, אך הוא לא איחד את היושבים בציון ואף גרם לגידול הפער בין עשירים מאוד לרוב הציבור.
מכאן מסקנה: ישראל זקוקה היום לחזון מאחד כדי לשרוד. אני סבור שחזון זה נמצא בתחום של רפורמה יסודית, על גבול מהפכה, בכל התחומים של הפוליטיקה והממלכתיות בישראל, שתפקודם הפגום היום הוא שורש הרע בכל מה שמתרחש כאן. הצרה היא שהאליטות הפוליטיות והממלכתיות יפעילו את כל כוחן כדי לסכל את מימוש החזון הזה על מנת להתמיד בשרידותן האישית. שהרי עקרון השרידות וההתמדה הוא המניע את רוב האנשים.
48 תגובות
לגמרי
לא די להסכים! כל אחד צריך לפעול למען המטרה בד' אמותיו. אם רבים יפעלו כך תצטבר די אנרגיה כדי להשיג את המטרה.
כל המתואר מוכיח שעולם כמינהגו נוהג
וההיתרחשויות אצלינו מכות לנו בפנים
ומראות שלא חשוב באיזה מעמד אתה
בסוף כל אחד עושה קודם כל לביתו
גם אם זה על חשבון אחרים ובגידה בערכים ככתוב כל איש תחת גפנו ותאנתו
הצורך האישי מסתבר ברוב המיקרים גובר
על החזון…זה מה שהיה וזה מה שייש
וחבל
אורי מלשטיין לא בא לומר שחכמתו של נתניהו תואמת לחוכמת שלמה המלך. אלא שכפי ששלמה היה חכם מכל אדם בעת ההיא, נתניהו כפוליטיקאי הכי חכם כיום, עובדה שלמחנה השמאל שרוצים להפיל את נתניהו אין מנהיג ברמתו של נתניהו, ולכן הם רוצים להפיל את נתניהו לא על פי החוק.
מאמר מרתק.
אבל אתה ממיר חזון בטכניקה.
יעילות ומוסריות הממשל אינם יכולים להיות המטרה, הם רק יכולים להיות כלי.
זה כמו צה"ל – שהחליף צדק בטכנולוגיה.
משה,
כמו שאם אין קמח אין תורה, כך אם אין טכניקה – אין צדק.
זה אתה ה-משה פייגלין?
נכון שצה"ל הופך לצבא עם הרבה טכנולוגיה, אולם האם אתה טוען שבכך צה"ל הופך לצבא שאינו צודק?
ועוד אניקדוטה – אהבתי את ההשוואה של נתניהו לשלמה המלך. האם זה באמת נכון להעניק לנתניהו תדמית היסטורית מגלומנית? האם מישהו לא איבד פרופורציות?
האליטות בהחלט יפעילו כוח התנגדות ומפעילות כבר עכשיו, משפרצה הקורונה.
אבל לאלוהים או כוח עליון יש תכניות אחרות לעולם ולאנושות.
חז"ל: "הסומך על הנס זכויותיו נפגעות"
בשנות השישים כשעדיין היינו מדינת רווחה, למרות הקשיים ולמרות המחסור לא היה עוני שקיים היום. לכל עם ישראל היה חינוך חינם לכולם היה קופת חולים ומגן דוד לא היה שולח חשבונית ע"ס 3000₪ על פינוי חולה. ב1977 שחל המהפך ומרידור החליט שהוא רוצה וידאו וטלויזיה בכל בית, שם שם החל הקפיטליזם החזירי שקיים עד היום שאדם לאדם זאב ובעקבות כך לדעתי גם נפלו הקיבוצים כי היו חייבים לצמצם את הפער. מה נלין על ביבי ומרעיו כאשר המנהיג למעשה הוא פני האומה ומדינה שמי ששולט בה הם טייקונים אז מה בעצם אנחנו רוצים? מה שביקשנו קיבלנו ולחזור אחורה יהיה קשה מאוד.
מחולל הבעיה בשנת 1977 הוא יורם ארידור.
לא מרידור.
קריסה בעקבות משבר קשה תחזיר אותנו אחורה.
האם להיות מדינה נאורה זה לא החזון הכי חשוב. חזון שבמסגרתו נכללים כל מזונות המשנה. מה החזון של דנמרק או הולנד?
מערב אירופה פיאודל-וסאליזם, קרי משמידים את האינטליגנטציה.
לאור תפקוד הממשלה והממשל בישראל, קשה לקרוא לישראל- מדינה נאורה
כל מילה בסלע. אנו בתקופה בה מעודדים עבריינות, חוסר משמעת, לא להיות פראייר, לדפוק את המערכת, האדרת הנביבות והריקנות. תורמים לכך : המנהיגים וולט פחות , אמצעי התקשורת הריקים מכל תוכן ערכי אמיתי. וההמונים נוהים אחריהם ברוב טמטומם.
תודה משה.
לכל חלום וחזון יש מחיר . תשלום שגובים למימושו. החברה הרומאית דרשה שהאוייב המובס ישלם את המחיר. ההסטוריונים הרומאים הבינו שרומא ניתבה את הרשע האנושי במקום לתוך רומא..מרומא החוצה.. וכך את התשלום היו הנכבשים משלמים…ולמנצחים חילקו כבוד. תהלוכות ניצחון, ואדמות לחיילים, שלל ועבדים. להגיון הזה היה המשך בכל מלחמות האנושות. בישראל החזון שלנו לשלום גובה תשלום רק בפירוק המדינה (מה ניתן לאוייב כפרס על נכונותו לשלום ?) והאוייב המבצע את השרידות ההיסטורית גובה מאיתנו טירור, ואפילו דמי סחיטה (טירור מול תשלום בדולרים…בלוני נפץ או כסף ) . ההמשך ברור ?
אכן באין חזון יפרע עם, אך מדוע לא יכול להיות החזון של "להיות עם חפשי בארצינו – ארץ ציון וירושלים". גם חזון "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" הוא חזון טוב. ומעל לכול "חזון הנביא ישעיהו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". מה שאתה מעלה הוא דוגמאות לקוטות מההיסטוריה שכל אחד עושה בהם כחפצו. גם לנפוליאון היה חזון מאחד, גם לאלכסנדר הגדול וגם לג'ינגיס חאן. ואף למנהיג הרשע הגדול, היטלר ימח שמו, היה חזון שליכד את עמו וגרם למעשי אימים בעולם. חשוב למצוא חזון חיובי המשלב את רווחת העם ויחסי שלום עם העולם.
סתם להערה על שלמה המלך – היו לו "רק" שלוש מאות נשים ועוד שבע מאות פילגשים.
גדעון,
את החזון שבעיניך הוא מעל לכול: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", הלא הוא הסכם אוסלו, ניתחתי והראיתי שהוא גם פילג את הישראלים מאוד וגם התברר כבלי ראלי בוועידת קמפ דיוויד ובאינתיפאדה השנייה.
חזון איננו אוטופיה, גדעון. גם המרכסיזם היה אוטופיה וראה למה הוא גרם. לכל העמי שאמצו אותו. יש להבין שלא כל משמעת נפש הוא חזון.
נכון מאד. הסכם אוסלו הוא, כנראה, הטעות האסטרטגית החמורה ביותר שעשתה ישראל. על יוסי ביילין להצטנע ולסגת לפינתו בבושת פנים. הנזק שהוא גרם ממשיך לפגוע בנו בשוטף.
נכון – חזון לא יכול להיות אוטופיה.
יצחק דגני ידידי,
אחרי עימותים אחדים הגענו להבנה וגם זה משהו.
מצטרף לשניכם, באיחור משהו- אבל בכול זאת
כל מדינה וכל ארגון חייבים להציב חזון. ללא חזון לא ניתן להגיע למטרה או לממש אותה.
לדעתי, מנהלים היום את ישראל מספר "טיקונים" שהציבור לא נחשף לכולם. הם (ניתן לראות זאת ביוקר המחיה בישראל, בלוביסטים בכנסת שלא נותנים לקדם רפורמות, ראה את זוהר בנושא הביטוח) לא מעוניינים בחזון אלא להגדיל את הפערים, הדבר משרת אותם. הציבור השפוי מרגיש "דפוק" ולכן עקרון השרידות האישית קודם אצל האזרח.
מסקנה: יש לבחור במנהיגות שאינה תלויה בטייקונים. השאלה הסוציו-פוליטית והתרבותית היא, האם מצויים בכלל מנהיגי כאלה?!
טוב לא יכול לצמוח מזה
חזון בלבד איננו ערובה למניעת התדרדרות ו\או קריסה.
התדרדרות החברה הישראלית הינה חלק בילט-אינ מהתדרדרות כללית של החברהמערבית, על כך כבר התנבאו גדולים וחשובים ממני כטויינבי ושפנגלר, ואני ממקד את הסיבה לכך:
שיטת הסופיסטים היווניים שהפכה לנורמה, וכעת 'משחק הפירמידה' ירד לשלב בו אנו בפאת הבסיס של הפירמידה, ואין פרייערים מתחתינו להם אפשר למכור לוקשים ועשות עליהם 'סיבוב'…
במובן מסויים אנו דומים לדור מגדל בבל ('שפה אחת ודברים אחדים') אמנם 'שפה אחת' אך איש אינו מאמין לאיש עוד…
המוצא היחידי לכך הוא אחריות אישית – חיוב הפרט מנפק\מפיץ הלוקש לשאת באחריות לדבריו וסילופיו.
נכון לעכשיו דבר זה אינו מתקיים הודות לחסות "חופש הדיבור" שכופה עלינו גילדת המשפטולוגים, המרוויחים העיקריים מכאוס זה.
כל זאת מוצג ומנומק בעבודתי, גם אם רחוקה מהיותה בגדר תם ונשלם, תחת הכותרת:
'Struggle for 'Truth' – Jewish Civilization
בלינק
https ://independent.academia.edu/ItzikSivosh
אברך על כל ביקורת, גם לעומתית-פוגענית-מרושעת-עולבנית,
אך אודה למנומקת…
בברכת שבוע טוב,
איציק סיבוש
איציק ידידי,
סוקרטס לחם בתרבות הסופיסטית ואת מלחמתו הנציח אפלטון. אבל שניהם פתחו את הפילוסופיה הדיאלוגית שלפי ניטשה וויטגנשטיין גם היא הייתה סופיסטיקה. ואכן מתקיים פרדוקס יסודי בחברת האדם: מצד אחד הדיבור הוא תנאי לתבונה אך מצד שני הדיבור מאפשר הונאה ורמאות. את הקשר הגורדי הזה בין, תבונה להונאה, לא ניתן כנראה להתיר.
תשובתי בכמה נקודות-כותרות:
א. סוקרטס וגם אפלטון (ושני אחיו) הפסידו בויכוח עם אסכולת הסופיסטים, וסופו של סוקרטס? כולם יודעים… השכלול שבשיטות הסופיסטים אפשר להם לייצר מצג שווא כאילו מפלגת הדמוקראטים אחראית למות סוקרטס, איש אינו טוען שאינםתוחכמים!!!
ב. הסופיסטים נצחו כי השכירו את מיומנויותיהם לבעלי השלטון-כסף-כוח, כדי שיוכלו להמשיך 'לדפוק' את הציבור, וכך זה בדיוק גם כיום (עם כל הכבוד לויטגשטיין וניטשה), ולא החזקים-מסודרים ישלמו את 'החשבון'…
ג. אחריות אישית בשל הפצת פייק הינה שיטה שגם השופט חיים כהן ממליץ, ר' בעבודתי התייחסותו לשליחי 'המשיח' הנוצרי. אינני נאיבי לחשוב שהנושא פשוט ליישום, אני פשוטוען שאין לציבור הרחב ברירה: או 'אחריות אישית' או 'השמדה עצמית'.
ד. ברה"מ הינה דוגמה מצויינת לחזון פנטסטי של מדינה בעלת משאבים בלתי מוגבלים אשר קרס לתוך החור השחור של אסכולת הסופיסטים היוונים…
נקווה שתגובתי תעלה ללא שיהוי ממושך ומיותר, יום טוב פעמיים כי טוב
איציק,
סופיזם הוא חלק מן הלשןו, ובלי לשון לא הייתה תבונה. הפתרון שלך "אחרית אישית" הוא אוטופיה כי כי המציאות היא מלחמתית וסופיזם הוא אמל"ח יעיל. במלחמה אין מותרים על אמל"ח יעיל למען אחריות אישית.
המציאות מלחמתית ללא ספק,
ולכן חייב גם הציבור להתגונן,
אין הצעה לוותר על הלשון\תבונה אלא להתגונן, מפני סופיסטים מפיצי פייק.
ציבור שאינו מתגונן מוכחד…
אני גם חושבת שהבעיה הגדולה היום היא לא הקורונה, אלא חוסר החזון והמטרה המשותפת, החוסר במנהיג שיאמר לציבור "כולנו נהדק את החגורה\ נתאמץ למען מטרה משותפת, גם אני.
מבין שאתה בעצם לא מאמין שזה יקרה.
אינני עוסק באמונה! ההסתברות שהחזון שלי יקרה בקרוב אכן אינה גדולה, אך סביר להניח שהוא יתרחש בעתיד היותר רחוק, אלא אם תקרה קטסטרופה שתחיש אותו.
ליצחק דגני,
לא נאמר שיש שויון ערך בין שלמה המלך לביבי
לא! מה כן נאמר: שכמו בימי שלמה המלך שהיה אז "ה"מנהיג בימיו, כך גם ביבי שבימינו "ה"מנהיג נוהג … כך וכך…
למה להשמיץ ע"י אי-דיוק…
זו דוגמה יפה, גם אם טריביאלית, למורשת הפייק שהנחילה לנו אסכולת הסופיסטים-היווניים, בהם התמקדתי בתגובתי שלעייל, שהביאו אותנו למצב של 'חברה חדלת פרעון'…
קודם כל אני מסכים אתך. נכון – לא צריך בכלל להשמיץ. לא רק על אי דיוק. כל מה שכתבתי הוא שעל ידי אזכור של ביבי בכפיפה אחת עם שלמה המלך, עצם האזכור, נותן לביב תדמית מיתולוגית. הנה, אתה בעצמך מודה שכן נאמר שכמו שלמה המלך גם ביבי נוהג כך וכך … אז מה לך כי תלין?
הסופיסטים המיתממים – זו אחת הטכניקות המקובלות בתורת הריטוריקה, תוך ציטוט דברי הדובר והטייתם לכיוון שבו מעוניינים בבניית הטיעון… תודה על הצגת התכלית.
אורי, פוסט מהחלשים ביותר שלך .
"זה המצב היום במדינות המערב וגם בישראל: אין עליהן איומים חיצוניים ממשיים, רובן נהנות מרווחה כלכלית, והאנרגיה של רוב האנשים מופנית לנטרול איומים על עצמם ולנהנתנות, כשהמנהיגים הם ההולכים בראש המחנה בדאגתם לעצמם ולמקורביהם"- אתה בטוח שאין איומים על ישראל היום?אירן, חיזבאללה, עזה,עולם פוסט-טראמפ,bds ועוד.
רב האנשים נהנים מרווחה כלכלית- מסכים, והמשמעות היא שאין רעב בארץ כמו שאמר הנגבי וד"ר אורי כץ.
האם גם אתה שבוי בטירלול האנטי ביבי?
החזון היום הוא ריבונות וכלכלה חופשית תוך ניתוץ ההסתדרות והקרו החדשה לישראל .
בין האזרחים הפשוטים ותבין למה אין סיכוי שיהיה חזון משותף ומאחד.
סיכוי קיים תמיד בכל עניין.
עד שלא ישלימו את המחסור של הענף שכולנו יושבים עליו.
מצריך רוב גדול מאוד. ובמדינה דמוקרטית קשה להשיג כיום רוב.
אלכסנדר היקר,
יש צורך במסה קריטית ולא ברוב גדול כי רוב האנשים פסיביים והם יגררו אחרי המסה הקריטית.
מר אורי מילשטיין, הצפת את הבעיה באופן בהיר ומזהיר. מה שחסר כמובן זה הפתרון. עכשיו צריך לחפש את החזון, משהו בדומה לשני החזונות שהצגת – הקמת המדינה וקליטת העליה, כאלה שהתושבים שלנו יהיו מוכנים לוותר עבורם על נוחיותם האישית. לפני שמוצאים את החזון הזה צריך קודם לגרום לאיחוד העם כאן, דבר שכיום נעשה ההיפך מזה. אולי החזון הזה הוא משהו משלים לעליה של פעם – הבאת כל יהודי העולם לארץ, איזה מבצע עולמי, כזה שיאחד את כולנו. במאמר הבא שלך תחכים אותנו גם בכיוון הזה.
דוד היקר,
עסקתי בכך בפסקה האחרונה של המשא. החזון שעשוי ללכד את החברה הישראלית הוא להפוך אותה לחברת סגולה. התנאי הכרחי לכך הוא הוא לשפר את מאוד את המערכת הפוליטית והמערכת הממלכתית על ידי רפורמה יסודית. במסה הבאה אציג בפירוט את השלבים.
הוא בעיניך חזון משותף?
לא חזון אלא אינטרס, שהוא לגיטימי בפוליטיקה, אך פגום מאוד ברמה הלאומית.