ממשלות הימין זקוקות למפלגות הערביות כמו חמצן לנשימה. בלעדיהן הייתה נשמטת הסיבה לקיומן. בכל מערכת בחירות הן עושות כל אשר לאל ידן לטפח את תחושת האימה בקרב הציבור היהודי מפני השד הערבי. בבחירות האחרונות ראינו שהשיטה בהחלט עובדת. קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות" הוציא מצביעים יהודים נפחדים ונרעדים בהמוניהם לקלפיות כדי להציל את ממשלת הליכוד, שאגב כך שתתה כמה מנדטים טובים דווקא מאחיותיה הימניות יותר. בכל מקרה, לשיטתם של מפלגות הימין החרד, הפחדה מפני הערבים טובה ליהודים.
לטיפוח האימה מפני המפלגות הערביות השלכה חמורה ביותר על יחס הרוב היהודי לאזרחי ישראל הערבים. התוצאה עגומה ביותר. חלקים נכבדים בציבור היהודי מתייחסים בחשדנות לאזרחים הערבים ויש אף כאלו המזהים אותם עם האויב. תוצאת החשדנות הזאת היא הדרה של ערבים מהשיח הישראלי, חלוקה לא הוגנת של משאבי המדינה וצמצום מספר המשרות בשירות המדינה. כך נוצר מעגל קסמים הרסני. הרוב היהודי מדיר את הערבים; הערבים המאוכזבים מטפחים את תחושת הלאומיות הפלסטינית והבדלנות; הרוב היהודי מקבל חיזוק לחשדנותו ומגביר את ההדרה. זהו מתכון מוצלח מאוד להרס חברתי, ואם נרצה, אף פגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. הנבואה השחורה של הימין החרד תגשים את עצמה. בכישרון הזוי ידחקו את האזרחים הערבים לקצה והאזרחים הערבים יגיבו בקיצוניות. מלחמה שקטה בין שני ציבורים מבטיחה את המשך שלטון הימין החרד (לא כל מפלגות הימין נוהגות כך).
כותב שורות אלה בהחלט מודע לשגיאות הנוראיות שעשו מנהיגיו הפוליטיים של הציבור הערבי. לא זו בלבד, כמה מהם הפרו בגסות את ביטחון המדינה ומקומם מאחורי הסורגים, ואכן אחדים כבר שם. גם ההזדהות המלאה עם דמותו של רב-המרצחים ערפאת וגורמי טרור אחרים בוודאי אינה תורמת להגברת ההבנה בין יהודים לערבים בישראל. עם זאת, לטובת עתיד המדינה עלינו להפריד בין המנהיגות הפוליטית הערבית לבין הציבור הערבי ובין המנהיגות לבין עצמה. אין זו הפרדה של הפרד ומשול, זוהי הפרדה תודעתית חשובה אצל הציבור היהודי. רוצה לומר, ניתן למצוא שותפים אזרחיים ושותפים פוליטיים רבים כדי להציל את החברה הישראלית ממלחמת תרבויות ולאומים שקיצונים משני הצדדים נהנים מטיפוחה.
החברה בישראל, יהודים וערבים יחדיו, לעולם לא תשקוט אלא עד שתצליח לייצר חזון משותף ונרטיב חדש. מיעוט גדול המונה כעשרים אחוזים מכלל אזרחי ישראל איננו צריך להרגיש שהוא אורח של התרבות היהודית. הוא אמור להיות שותף בבניית החזון, בבניית החברה המשותפת ואמור להיות חלק בלתי נפרד מהנהגת המדינה. אין זאת אומרת שיחסי רוב ומיעוט בטלים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. היא יהודית, זו עובדה שאין לערער עליה, מפני שהיא הבית הלאומי היחיד שיש ליהודים על הגלובוס. אבל היא צריכה להיות דמוקרטית במלוא מובן המילה. אזרחי ישראל הערבים אמנם צריכים ליהנות משוויון זכויות, גם על כך אין לערער, אך בכך לא די. מעבר לסוגיית החתירה לשוויון, עלינו לחתור ליצירת חזון משותף ולהנהגה משותפת של המדינה.
מעבר לצורך הפנימי החשוב והדחוף לצרף שותפים פוליטיים אפשריים מהמפלגות הערביות, קיים גם צורך חיצוני הנוגע לביטחון הלאומי של ישראל. אי אפשר לומר שסוגיית תנועות החרם נגד ישראל (BDS) איננה מטרידה את ההנהגה הישראלית מימין ומשמאל. אי אפשר לומר שלמדינת ישראל אין עניין גדול בטיפוח הנורמליזציה עם מדינות ערב (גם אם מעל לראשם של הפלסטינים). בשני המישורים ממשלת ישראל משקיעה משאבים רבים כדי לשנות את דעת הקהל העולמי, והצלחתה חלקית מאוד. אחד הפתרונות לאתגר הזה נמצא בבית, בתוככי מדינת ישראל. הזמנה של נציגים פוליטיים ערבים לקואליציה היא היא הנורמליזציה בהתהוותה. זהו אינטרס לאומי ציוני ישראלי. אם נציגים אלה ייענו להזמנה, הנה מה טוב ומה נעים. כך תתרקם לה השותפות החשובה שעליה דיברנו בפסקה הקודמת. אם הזמנה זו תיענה בסירוב, הרי שמדינת ישראל תצליח לעקֵר טענה מרכזית אחת מידי ממשלות המערב ומידי רבים משונאיהם של ישראל.
נניח שהצלחתי במילים ספורות אלו לשכנע את ממשלת ישראל או את תומכי הימין בציבור הישראלי בדבר הצורך להזמין גורמים פוליטיים ערבים לשותפות בקואליציה. מובן שתעלה מיד השאלה מיהם השותפים הפוטנציאליים לכך ואם מדובר ביחידים או במפלגות. אם מדובר במפלגות יש רק שתי אפשרויות כרגע. האפשרות האחת, רשימת בל"ד-רע"ם, מבחינתי היא מחוץ לדיון. אין לי עניין להזמין לשותפות מפלגה שכל מטרתה להשתמש במערכת הדמוקרטית כדי לקדם לאומיות בלתי דמוקרטית. האפשרות השנייה היא חד"ש-תע"ל. עברתי על רשימת המועמדים לכנסת ה-21 וכן על המצע וגיליתי פתח לתקווה. רשימה זו תומכת בהקמת מדינה פלסטינית כמעט כמו שרוב הציבור היהודי היה רוצה. אך מעבר לזאת, אני מוצא שורה ארוכה של תיקונים חברתיים העולה בהיקפה על הסעיפים הלאומיים. גם כמה מהמועמדים המופיעים ברשימה נראים כשותפים הטבעיים שלי לבניין החברה והמדינה. ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאוי (طلال القريناوي) היה שותף להסכם השלום עם ירדן, חבר לשעבר במפלגת העבודה ומי שבניגוד לזרם השתתף בהלווייתו של שמעון פרס ז"ל. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן (عايدة توما سليمان), פעילה חברתית פמיניסטית, המחוללת מהפכה שקטה בציבור הערבי וזו שהעבירה כמה חוקים חברתיים חשובים בכנסת היוצאת לטובת כלל האזרחים, יהודים כערבים. אינני מוצא סיבה הגיונית אחת מדוע לא אראה באנשים כאלה שותפים הוגנים להנהגת המדינה.
יאמרו הציניקנים, ומה עם אחמד טיבי? הרי הוא דוברו של רב-המרצחים ערפאת! זהו קושי שניתן להתגבר עליו, כי כבר בלענו צפרדעים גדולות מאלה וכי ראינו את בנימין נתניהו לוחץ את ידו בחמימות רבה. אם ביבי לחץ יד לבעלים הפלסטיני, הוא יכול ללחוץ יד גם לשליח הישראלי. כדי להשיג שלום עם אויבים עלינו לעשות שותפות הוגנת עם אזרחים ומנהיגים ערבים במדינת ישראל. ביבי או טיבי? גם ביבי וגם טיבי!
10 תגובות
למרות שהיום בישראל צריך אומץ כדי להביע ותה
גם מנהיג המחנה שכנגד אומר שלא ישב עם הערבים בקואליציה. אז הרעיון שלך לא מעשי.
משאת נפש זה עניין חשוב ומאד קל להתחבר אליה. ולציין שנושא זה אין לא דבר לימין או שמאל אלא לשכל ישר בלבד. כדי לממש את החזון המבורך הזה יש להתגבר בדרך על כמה בעיות פוטנציאליות (אולי זניחות) שאשמח לשמוע את דעתך עליהם.
ראשית- כול השרים נדרשים להביע אמונם למשרתם ולמדינה אותה הם משרתים, ובמקרה של ערביי ישראל המגדירים את זהותם הלאומית לפלסטין- הם ימצאו בקונפליקט בלתי אפשרי נוכח הדרישה ל"זכות השיבה" למשל שאין סיכוי שאיזה שליט פלסטיני יהי מוכן לוותר על כך שלא לדבר על כך שאף מפלגה ציונית לא תוכל לאמץ זאת (אולי מרצ..).
שנית- בכנסת ישראל שרים את "התקווה" (נפש יהודי הומייה..) שהרי אין לערביי ישראל היכולת לעשות שקר בנפשם, ולכן לא ימלמלו את ההמנון וודאי שיתקשו לעמוד דום לזכר הנופלים במערכות ישראל ביום העצמאות. על כן נדרש במקרה זה לשנות את ההמנון, לעצב דגל חדש במקום הטלית ומגן דויד (אפשר לנסות להוסיף בו חצי סהר לאות הזדהות עם המיעוט המוסלמי), לסלק את "המנורה" מגבעת הכנסת ועוד מחוות דומות.
שלישית- נניח שאפשר להתעלם מאי גיוסם לצה"ל כפי שאנו מתעלמים מהשתמטות החרדים. אבל יש קושי באי מוכנותם לשירות קהילתי כל שהוא שמבחינתם מהווה הכרה במוסדות השלטון הציוני-ריבוני.
רביעית- סוגיית הביטחון נוכח עוינות מדינות ערב היא עדין אקטואלית. יש להניח שיהי קושי לשלב נציג בל"ד בקבינט הביטחוני או בוועדות הכנסת לנושאי ביטחון לאומי וכו, ובכך תהיה הפרה בוטה של זכויות הפרט שלא לדבר על אפרטהייד של ממש.
אפשר להמשיך ברשימה עוד רבות, אך נסתפק בזה.
כאמור, מעניין יהי להבין כיצד אתה מתגבר על מכשלות אלו בדרך למימוש החזון הנשאף
גדעון נכבדי, מטרת המאמר לשנות תודעה ולא להציג תכנית אופרטיבית שאליה נדרש מעט יותר מעמוד אחד. הבעיות שהעלית אינן זניחות אך לענ"ד פתירות ברובן. השאלה המרכזית היא עם אלו כוונות אנחנו ניגשים לסוגייה. משם תיגזרנה כל הפרקטיקות. תודה!
מעוז
בעיקרון אני איתך! אין לי כול בעיה עם התודעה. החזון של ו"גר זאב עם כבש" הוא תמרור חשוב במחשבה היהודית מאז ומעולם. הבעיה היא כיצד לשכנע את הזאב ואת הכבש לשנות את טבעם. האם אפשרי רק בגלל שאנו נורא רוצים את זה? שהרי צריכים שניים לטנגו ועוד לא אמרת דבר על החזון של הצד השני שהוא , נכון למאה השנים האחרונות נותר ללא שינוי- הפוך לחלוטין!
אתם באמת אנשים טובים. האם לקחתם בחשבון את התאולוגיה של האסלאם? עזבו כבר את "נאמני הר הבית" נניח שאותם נצליח לשכנע.
אבל מה עם רא'עד סאלח והחברה שלו?
ל"ישראלי"
כפי שראית במאמרי הקצרצר, אני מפריד בין מי שניתן לדבר עמו לבין אלו שהם מחוץ לשיח. בידינו לחזק את הכוחות החיוביים ומתוך כך להשפיע על יתר החברה הערבית בישראל (וגם על היהודית), או להחליש אותם ולעשות את כולם חטיבה אחת שתפעל לרעת הרוב היהודי. הבחירה כולה שלנו.
האלטרנטיבה גרועה יותר ובגדול.
לשלב את המיעוט הגדול הזה בשלטון
אף אחד משתי הקבוצות, הרוב והמיעוט הגדול, לא יעלמו. זה או מלחמה לתמיד או שיתוף של שלום.