תקווה לשינוי?

ניתוח נאומו של בני גנץ מגלה שאין לו תוכנית או כוונה, או אפילו תשתית מנטאלית הדרושה כדי לשנות את מדיניות ההתנחלות והאחיזה של ישראל בשטחים. התשתית המנטאלית הדרושה היא, קודם כול, אנושיות ולא קנאות, כלומר ההכרה שהאויבים גם הם בני אדם וכללי המוסר והצדק שאנחנו מחילים על עצמנו ועל זולתנו חלים גם על היחס אליהם. כמו כן, דרושה ההכרה שהכיבוש משחית, שיש לנו בעיה מוסרית עם הדיכוי בכוח, תחת משטר צבאי, של מיליוני התושבים הרוצים להשתחרר מהשלטון שלנו שמבחינתם הוא שלטון זר.

שום דבר מזה לא נרמז על ידי גנץ. בדברים שסיפק על עצמו כאדם, לא רק שחסר היה יסוד המודעות לסכנה של השחתה מוסרית, הכרוכה בהיותנו השולט החזק והמדכא, אלא עלו מהם אף ניחוחות פשיסטיים: המזרח התיכון אכזרי ורק החזק מנצח – זאת הבהרה לקהל של גנץ, שלא יצפה ממנו להבנה שיש סכנה מוסרית בהיותנו הצד החזק והמנצח. וכן, לצערי, הוא מצא לנכון להזכיר לנו, כאילו יש מי ששוכח זאת, ש"אנחנו עם אחד, דגל אחד, המנון אחד וצבא אחד". בגרמנית זה נשמע טוב יותר. אני משער שגנץ לא מכיר את המקור, אחרת לא היה משתמש בפראזה הזאת; המקור, לידיעת כל מי שלא יודע או שכח, הוא הסיסמה שההמון שאג במקהלה בעצרות המפלגה הנאצית: "עם אחד – מדינה אחת – מנהיג אחד".

בני גנץ כתחליף לנתניהו אכן מביא תקווה לשינוי, אלא שצריך לראות את השינוי הזה בפרופורציה הנכונה: בבריכת השחייה הלאומית שלנו, שרבים וטובים משתינים לתוכה, נתניהו משתין מהמקפצה, מה שמקומם כל כך את הרבים. אם בני גנץ ינצח בבחירות, נתניהו יֵרד מהמקפצה סוף-סוף. כל השאר יישאר אותו דבר. המשטר יישאר על כנו.

לאלה מאיתנו שהיו רוצים לראות סוף לשלטון הקנאים והיו תומכים בניסיון להשיב את ישראל לדרך הישר, חשוב לזכור זאת בעונת הבחירות ולא להשלות עצמנו בגלל התקווה שעורר גנץ. בבחירות עושים גלים, אלא שזרמי המעמקים הם הקובעים בסופו של היום גם את תוצאות הבחירות. אין היום בכל המערכת הפוליטית מי שמבין זאת ומנסה לשנות את כיוון הזרם. הם כולם מנסים לרכוב עליו. לשנות את זרם המעמקים זה להתמודד על נפש-העם ולא רק על מנדטים וכיסאות בכנסת.

אז אם בני גנץ לא מעורר בינתיים תקווה לשינוי המשטר – מי כן? מה צריך לקרות במדינה הזאת כדי שאפשר יהיה לומר שנדלק נר של תקווה באפלה? בטווח הנראה לעין זה לא יכול לקרות באמצעות המערכת הפוליטית. את התפקיד הזה יכולים למלא רק אנחנו עצמנו, יחידים שיחליטו בעצמם לא לשחות עם הזרם העכור אלא להתנגד למשטר.

נר של תקווה להחזרת הדמוקרטיה לכל תושבי הארץ ולביטולו של משטר האפרטהייד יידלק כאשר פה ושם יופיעו אנשים שבדבריהם ובמעשיהם ישמשו אלטרנטיבה של עוצמה מוסרית להליכה בתלם המשטר ולפרישה מתוך ייאוש מהחיים הפוליטיים. בלי קשר לשאלה אם יש או אין אלטרנטיבה מדינית, אלטרנטיבה אישית בוודאי שיש, וכדי לבחור בה לא צריך לא כוח ולא כסף. צריך להבין שמשטר של קנאים שולט עלינו ומשליט את ערכיו בקצב מהיר, ושאהבת העם והארץ והנאמנות שלנו למדינה אינה אהבה ונאמנות למשטר שהוציא לה את הנשמה הדמוקרטית והאנושית.

ישראלים שבחייהם יאמרו למשטר "עד כאן, יותר אנחנו לא משתפים פעולה", יהיו חלוצי התחיה של ישראל הדמוקרטית והצודקת. תהיה להם עבודה רבה בייבוש הביצות הממאירות באמת, אלה שבתוכן שקעו הכבוד העצמי, האומץ האזרחי, היכולת להקשיב לאדם אחר במקום ללעוג או לשנוא בפראות, הנאמנות לערכי הצדק והשלום בינינו לבין עצמנו ובינינו ובין אויבינו, שהמדינה העברית נשבעה להם במגילת העצמאות. להם יהיה סיכוי להיות האור בחשכה הכללית שיתווה את הדרך לרבים יותר שיבואו בעקבותיהם.