שאל אותי ידיד יקר, ממלח הארץ, מתנחל מן הציונות הדתית השפויה, איך ייתכן שכל עדת מעריציו של בני גנץ מזילה ריר לשמע נאומו בפתיחת מסע הבחירות שלו. מדוע בנאום אחד, מבריק ככל שיהיה, אך לא מספיק כדי לעמוד על טיבו של הכוכב העולה, הצליח גנץ לסחוף אחריו קהל העולה על 20 מנדטים (700 אלף מצביעים בקירוב).
כדי לחדד מעט יותר את השאלה הטובה הזאת, נצא מהנחה שקהל המצביעים המיידי של הרב (אלוף) בני גנץ לא בא מן הימין הקשה ולא מן הציונות הדתית, שלא לדבר על החרדיות. במילים אחרות, הרוב המוחלט של הקהל שלו בא מן הציבור החילוני והמסורתי. אם כן, מה מלהיב את הקהל הזה עד כדי סגידה דתית לדמותו?
ניסיתי להשיב לידיד במונחים הנהירים למגזר שלו. ברוב הקהילות הדתיות – הציונות הדתית, המזרחים (המכונים בטעות ספרדים) והחרדים האשכנזים – קהל המאמינים רוחש הערצה מופלגת לרבנים. המנהיגות הרבנית מצליחה לספק לקהל המאמינים ביטחון בכך שיש מי שיודע לנהל את העניינים בשמים ובארץ. מבחינה זאת, הקהל החילוני בישראל יתום. במובנים רבים הציבור החילוני הוא כצאן ללא רועה. אין מנהיג שישמיע את קולו, ידבר בעדו ויפעל לטובתו.
את החלל הבלתי נסבל הזה מצליחים למלא דווקא הגנרלים. לכאורה, ציבור חילוני אינדיווידואליסט, המקדש את חיי הנוחות, לא אמור לראות באנשי המלחמה את הנציגים האותנטיים שלו בפוליטיקה הישראלית. אך בישראל של העשור האחרון חל אחד המהפכים המרשימים ביותר, שעדיין לא דוּבַּר כל צורכו. הצבא הפך להיות גורם הממתן את הנטייה הטבעית של ממשלות הימין הדתי לפתור בעיות לאומיות באמצעות תוקפנות צבאית. כך פעל גנץ בימיהם של יעלון ונתניהו וכך פעל אייזנקוט בימיהם של ליברמן ונתניהו. דומים הדברים במידה רבה למה שהתרחש בטורקיה בשנים שקדמו לסולטן ארדואן. הצבא הטורקי היה הגורם החילוני והממתן של פעולות הממשלה הטורקית, עד שבא המיליטנט הדתי ארדואן וניקה בשיטתיות את כל המנהיגות החילונית של הצבא. בישראל הדמוקרטית צה"ל זוכה לרמת אמון מן הגבוהות ביותר מצד הציבור. זהו אחד המוסדות הבודדים המצויים בלב הקונצנזוס בישראל הציונית. זהו צבא העם!
כשם שלציבור הדתי יש רב, לציבור החילוני יש רב-אלוף. קצין מעוטר, מורם מעם, המשדר ביטחון חברתי וצבאי, ממלא את החלל הריק של המנהיגות שהציבור החילוני צמא לה כל כך. כשם שהציבור הדתי מעריץ את רבניו כך הציבור החילוני מעריץ את מפקדיו. כשם שלציבור הדתי יש מועצת רבנים, או מועצת גדולי תורה, לציבור החילוני יש מועצת מפקדים בכירים (לשעבר). כך ניתן להסביר את החבירה המתהווה בין שלושה רבי-אלופים, גנץ, יעלון ואשכנזי (וייתכן שטרם נאמרה המילה האחרונה).
לא מקרי הדבר שבקרב מועצת המפקדים הזאת איננו מוצאים מפקדים מצוינים חובשי כיפה, המצויים בצה"ל בשפע. הללו, באופן כמעט טבעי, מחפשים את מקומם הפוליטי אצל הימין הדתי (כמו תא"ל רפי פרץ והבית היהודי). אך נראה גם שמועצת המפקדים המתהווה איננה מעוניינת לשתף איתם פעולה. כדי לגרוף קולות מן הציבור החילוני הליברלי והפלורליסטי אין צורך במנהיגות דתית, שאפילו עלולה להפריע. כדי להעמיד אלטרנטיבה חילונית מסורתית למנהיגות הדתית חרדית יש צורך בבידול (לא בדלנות). את הבידול יוצרת דמות המפקד החילוני הציוני.
אפשר לומר שבאופן עקרוני אין כל הבדל בין שני הסקטורים או בין שתי השיטות. כל אחד מהצדדים, הדתי והחילוני, זקוק למנהיגות, שאותה הוא מבקש לשאת על כפיים, להעריץ ולהלל. זהו אותו מנגנון פסיכולוגי-חברתי הקיים באנושות מימים ימימה. הוא לא שונה באופן עקרוני משבטים במעבה הג'ונגל המרקדים סביב לסמלים חומריים או אנושיים ומשמיעים קולות צהלה. ההבדל הטכני הוא בכך שאנו צופים בטקסים הפוליטיים הללו באמצעות המסכים ואת הרקדנים השבטיים של הג'ונגל מחליפה להקת מעודדות מקצועיות המקבלת את שכר טרחתה בשקלים חדשים. האדמו"ר, הרב, הרב-אלוף וראש השבט בג'ונגל, חד הם.
11 תגובות
עם כול הכבוד, אני מזהה בעיה מהותיות במאמרך לפיו "הצבא הפך לגורם ממתן את הנטייה הטבעית של ממשלות הימין הדתי לפתור בעיות לאומיות באמצעות תוקפנות צבאית"… לא ספרתי במדויק כמה מלחמות ניהלה ישראל בעידן ממשלות השמאל כמו מבצע קדש, מבצע כרמה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ואפילו לבנון השנייה ועופרת יצוקה בימיו של אולמרט שפעל כממשלת שמאל לכול דבר בניסיון להשיג הסכם שלום, שלא לדבר על מבצע עמוד ענן של נתניהו וגנץ שנמרח ללא הכרעה שעולה לנו ביוקר רב.
הניסיון ליחס למפקדי הצבא "שיקולים אידאולוגיים ממתני מלחמות" הוא בעייתי בהמעטה, שכן הצבא אמור להיות אמון על מימוש החלטות ממשלה. יחד עם זאת אני מסכים שניכרת לאחרונה היסוס בקרב מפקדי הצבא לצאת לקרבות הכרעה, גם אם הכרחיות, אך זאת מתוך שיקולים אחרים. הציבור הישראלי עייף מקורבנות המלחמה, ואיבד מהנחישות הנדרשת להשגת יעדים צבאיים, באופן שמשפיע גם על מפקדי צהל הנדרשים עתה להילחם עם עורך דין צמוד מתוך הוודאות שבכול מקרה יאלצו לעמוד בפני וועדת חקירה, יחד עם חשש אמיתי מפני הסגרה לארגוני החוק הבין לאומי ב הג בהיעדר גיבוי ממשלות ישראל.
לא אתפלא אם איזנקוט, בעל הזכויות הרבות, נמנע מלהיכנס למלחמה נוספת בעזה, כדי לא להכתים את סוף כהונתו בחללים, גם במחיר הפקרת תושבי עוטף עזה לטרור העפיפונים שירשם כמחדל אובדן כושר ההרתעה של צהל על שמו.
ואם ציינת את גנץ כ"ממתן מלחמה", אני מפנה אותך לחזור ולהקשיב לנאומו הראשון בו התגאה על פגיעתו בטרור וייעץ לפלסטינאים בעצם לא להתעסק ולא לבחון אותו… כולל "ירושלים שלמה" שהיא גם חזון דתי (רחמנא ליצלן) שוודאי אינה מתכון לשלום אמת במזרח התיכון..
לסיכום: הניסיון שלך לקשור את מלחמות ישראל לממשלות שמאל או ימין, אינו ראוי ולא עומד במבחן המציאות. וראוי עוד יותר להימנע מלקשור את מפקדי הצבא לכך שמא ימעלו באחריותם.
לא כל כך מזמן פרסם כאן באתר הזה האלוף בדימוס שלמה גזית בדיוק על הנושא הזה. הוא היה ישר והגון בנושא וחושב כמוני.
מה פתאום?
גנרלים ותחום עיסוקם היו תמיד חלק אינטגרלי מהפוליטיקה. כך יהיה גם בעתיד. כך בכל העולם וכמובן גם בישראל.
ובעניין שלמה גזית – בהיותו בצבא הוא היה דווקא אחד מהגנרלים שבתוקף תפקידיו עסק בפוליטיקה – ובהצלחה רבה.
עם שר לשעבר בליכוד שמבחינה מדינית הוא ימין קיצוני ובעד התנחלות בכל חבלי ארץ ישראל התנכית ועוד שני עסקני ימין שכבר הצהירו בימים האחרונים שהם בעד המשך ההתנחלויות. ועוד ועוד.
התמיכה תחזור מגנץ למפלגת העבודה. אנשים מתחילים להבין שגנץ זה ימין ממש.
ההמונים לא רוצים להתעמק. תן להם סיסמאות.
הימין רואה בגנץ שמאל
בקיצור, כולם מפחדים ממנו וזה סימן טוב
מילים כדורבנות תוך שמירה על שיח תרבותי
די מופרח
והמסר!
ת צבאית?