מנהיגים מושחתים הולכים הביתה

הסיפורים המובאים להלן עוסקים בשחיתות שלטונית ומראים בבירור עד כמה ההתייחסות בישראל לנושא שונה, בלתי מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת, ועד כמה האזרחים בישראל מתייחסים לכך באופן שונה מהמקובל בעולם.

שחיתות שלטונית במהותה מסוכנת ומזיקה הן למערכות החברתית והכלכלית במדינה והן לאושיות הדמוקרטיה. מהשוואה של התייחסות חברות בעולם לשחיתות שלטונית עולה כי בישראל ההתייחסות מבוססת על הנחות יסוד שגויות ומסוכנות. בעולם, בדרך כלל, מנהיגים הנחשדים בעבירות פליליות נדרשים על ידי צווים חברתיים לא כתובים, על ידי נורמות התנהגות ותרבות, להשעות את עצמם עד לזיכוים על ידי מוסדות המשפט המופקדים על כך.

כך היה בעבר גם בישראל. למשל, רבין התפטר מייד כשהתגלה שלאשתו יש 2000 דולר בחשבון בנק בוושינגטון, הוא לא חיכה להגשת כתב אישום או להמלצות המשטרה. גם אהוד אולמרט התפטר לפני המשפט. לעומת זאת היום, בעידן ביבי, היוצרות התהפכו. לא המנהיג נדרש לענות לשאלות בעניין החשדות ולהצדיק את עצמו, אלא מערכת המשפט והמשטרה, הן הנאשמות והן אלו שצריכות להגן על עצמן ולהוכיח שלא ביצעו עבירות פליליות! עולם הפוך, החשוד דורש להכירו כזכאי ללא כל הליך משפטי, ומערכת המשפט והמשטרה נחשדות בפלילים וצריכות להוכיח שפעלו כחוק! הבה נראה איך הדברים מתנהלים במדינות אחרות.

בדרום אפריקה, למשל, באפריל 2018, לאחר תשע שנות שלטון נשיאותי, שהיה רצוף פרשיות שחיתות קשות, בהן הטיית מכרזים לטובת מקורביו וקבלת שוחד, הודיע הנשיא ג'ייקוב זומה כי הוא מתפטר מתפקידו, זאת לאחר דרישת מפלגת השלטון להדיחו. מפלגת השלטון הציבה בפני זומה אולטימטום, ולפיו אם הנשיא לא יקבל את ההכרעה של מפלגתו – היא תעביר הצבעת אי-אמון בקונגרס. זומה, אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות, ואשר עד לרגע האחרון קיווה שהתמיכה העממית שלה זכה במשך תשע שנות שלטונו תבטל את רוע הגזירה, ראה שאיבד את אמון המפלגה והעם, והודיע על התפטרותו.

החשדות נגדו לא הוכחו, והוא לא עמד למשפט. המסע לסלקו מכס הנשיאות החל עם הפרסום הראשוני של החשדות. המפלגה והעם לא חיכו להמלצות המשטרה והפרקליטות, אלא דרשו שהנשיא יתפטר מייד עם פרסום החשדות החמורים. זומה נשא נאום התפטרות לאומה, ומתח ביקורת חריפה על הדרך שבה דחקה בו המפלגה להתפטר. זומה קיבל את דרישת המפלגה אף שהיה בטוח שהיא שגויה (כי לא היה כלום…). דרום אפריקה לא חיכתה לפסק דין "אשם" ואפילו לא לכתב אישום. די היה בעצם פרסום החקירות וההאשמות כדי לדרוש את התפטרות המנהיג. ואכן כך היה.

בדרום קוריאה עשה בית המשפט החוקתי היסטוריה. לפני כמה שבועות עמדה למשפט נשיאת המדינה גון-היא-פארק, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ונמצאה אשמה בהפרת אמונים, בקבלת שוחד, בסחיטת חברות ענק, ובניצול לרעה של משרת הנשיאה. השופטים מצאו אותה אשמה ב-16 מתוך 18 סעיפי האשמה. התביעה דרשה להטיל עליה 30 שנות מאסר, לצד קנס בסך 112 מיליון דולר! ברם, בית משפט בדרום קוריאה גזר עליה עונש חמור פחות, והיא נשפטה "רק" ל-24 שנות מאסר, ותשלם 17 מיליון דולר קנס. לפני כשנה, עם הגשת כתב האישום נגדה, ואף שנבחרה לנשיאות בבחירות דמוקרטיות, נעצרה הנשיאה ונשלחה לכלא. במשך כל תקופת המשפט הייתה עצורה בכלא, וגם את הערעור היא תצטרך להגיש משם. הנשיאה סירבה להגיע לבית המשפט בעת הדיונים בעניינה והעדיפה להישאר במאסר.

גון-היא-פארק היא בתו של הנשיא הקודם של דרום קוריאה, לי-מיונג-פארק (2008–2013). גם הוא הודח מתפקידו עקב האשמות חמורות בשחיתות שלטונית. לי-מיונג-פארק נמצא אשם בעבירות שחיתות מפליגות, כגון קבלת שוחד, ניצול לרעה של מעמדו, הפרת אמונים ואי-תשלום מיסים, וגם הוא נשלח לכלא. פסק הדין במשפטו עדיין לא ניתן, והוא כמובן נמצא בכלא ומחכה לסיום המשפט.

הסיפור בארמניה לא שונה בהרבה משני הסיפורים הקודמים. אף שהמנהיגות בארמניה נבחרה בבחירות דמוקרטיות, כשהתברר לאזרחים שהמנהיג מושחת, ושהדאגה לרווחתם אינה תופסת מקום ראוי בסדר היום שלו, הם החלו לצאת לרחובות ולדרוש את הדחתו. לקראת הבחירות הקרובות לבית המחוקקים (שיש בו 105 חברים), ב-8 במאי, התארגנה האופוזיציה, והחלה להוציא לרחובות הפגנות מחאה ענקיות שכללו חסימות כבישים, שיתוק תחבורת הרכבות, חסימת שדה התעופה, ושיתוק התחבורה הציבורית בעיר הבירה ירוואן. הלחץ כנראה עוזר, והסיכוי שראש הממשלה הבא של ארמניה יהיה ראש האופוזיציה גבוה מאוד.

רוב האזרחים במדינות העולם, אינם רוצים לסבול מנהיגות מושחתת, מנהיגות שמקדשת את האינטרס האישי במקום לקדש את האינטרס הציבורי. ובמדינה מלוכדת, כשיש אופוזיציה חזקה, כמו בארמניה, שמסוגלת להעביר לאזרחים את המסר ש"אפשר גם אחרת", שלא צריך לסבול מנהיגות מושחתת, האזרחים לא שותקים אלא מגיבים.

העיקרון החשוב והמסר שעוברים כחוט השני בכל המקרים לעיל ובמקרים רבים אחרים, הוא שאפשר גם אחרת. בארמניה, בדרום קוריאה, ובדרום אפריקה החליטו האזרחים שמנהיגות מושחתת אסור שתזכה לתמיכה, להפך, יש לגנותה ולהדיחה.

לעומת זאת אצלנו, בישראל, האזרחים מוכנים לקבל בהבנה ואפילו בהערצה מנהיגות מושחתת, הנמצאת בחקירות, מנהיגות המבצעת מהלכים קיצוניים שגורמים להרס עקרונות הדמוקרטיה. אין תקדים בעולם למקרה של מנהיג מושחת, שנמצא אשם בביצוע עבירות חמורות של שוחד והפרת אמונים, שישב בבית סוהר על העבירות שביצע ועל הנזק שגרם למדינה, שתינתן לו האפשרות החוקית לחזור ולמלא תפקיד ציבורי, ודאי לא כזה המאפשר לו לשוב ולבצע עבירות – בארה"ב, לפושעים מורשעים אין אפילו זכות בחירה! אין מדינה בעולם שלא תוקיע מנהיג מושחת כזה ותמקם אותו בשוליים הנחותים והמבוישים של החברה.

בישראל המנהיג הזה ודומיו, מנהיגים שמעלו באמון הציבור, גנבו מהקופה הציבורית, שיקרו במצח נחושה, ועומדים שוב בפני חקירות דומות, נחשבים בעיני הציבור ראויים לעמדות מנהיגות. מדוע? אסור שמנהיגים מושחתים יהיו אמונים על מהלכים הקובעים את עתידה של המדינה והחברה (ראו מקרה הולילנד).

מדינת ישראל ואזרחיה זקוקים בדחיפות לאופוזיציה רצינית, ראויה, שיש בה מנהיגים ראויים. הצימוק שבעוגה היא מפלגת הבית היהודי שקיבלה בבחירות 8 מנדטים, שהם 6.7% מהבוחרים, כלומר מעל 90% מהבוחרים לא מסכימים עם האג'נדה של הבית היהודי ולמרות זאת, מפלגה קיקיונית זו מצליחה לכפות על רוב רובה של האוכלוסייה את האג'נדה שלה שכוללת הרס הדמוקרטיה והרס החלום של מדינה יהודית ודמוקרטית. כדאי אולי ללמוד ממדינות העולם, על אף הטענה שאנחנו "אור לגויים".