ההחלטה הנכונה ביותר של בן-גוריון

ככל שהזמן מתקדם ונוצר מרחק המאפשר בחינה אובייקטיבית יותר של אירועים היסטוריים, הולכת ומתעצמת ההערכה כלפי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל: דוד בן-גוריון. בשנת 1949, אחרי שנחתמו הסכמי רודוס לשביתת נשק בין ישראל וארבע המדינות הערביות שבגבולותיה (לבנון, סוריה, ירדן ומצרים) והארץ שקטה ממלחמה, החלה ישראל הצעירה להתארגן למסגרת מדינית במקום המנדט הבריטי.

תוך שלוש שנים קלטה ישראל עולים שהכפילו את מספר תושביה. הציבור הוותיק ליקק את פצעי מלחמת העצמאות. במדינה הצעירה שרר צנע חריף. יתרות מטבע החוץ התאיינו. המדינה הייתה מוכה במכת מסתננים. אז קראו להם פדאיונים. בזירה הבין-לאומית המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית החלה להתעצם. שתי המדינות החשובות הללו תמכו, בכ"ט בנובמבר 1947, בהחלטה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית.

בישראל שלטה בעת ההיא ממשלת קואליציה בהנהגת מפא"י ומנהיגה רב המוניטין דוד בן-גוריון. ההסתדרות הישנה והתנועות הסוציאליסטיות החזיקו בעמדות הגמוניות במדינה. בעת ההיא הייתה קיימת בארץ מפלגה קומוניסטית בהנהגת ד"ר משה סנה, אביו של מי שיהיה לשר הבריאות בממשלת רבין תא"ל (מיל') ד"ר אפרים סנה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית הייתה קשורה בעבותות אידיאולוגיים וכספיים למפלגה הקומוניסטית השלטת בברית המועצות. בחלק מתנועות השמאל ובקיבוצים של השומר הצעיר (מפ"ם) תלו את תמונתו של סטאלין בחדרי האוכל ובמועדונים לחבר ואף כינוהו "שמש העמים".

למפלגה הקומוניסטית הישראלית היה עיתון יומי משלה. הוא נקרא "קול העם". עיתון זה הטיף, על בסיס יום-יומי, להידוק הקשר עם רוסיה הסובייטית. למעשה "קול העם" דרש להסתפח אל המחנה הסוציאליסטי הבין-לאומי שהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית החלה לארגן, לקראת ייסוד ברית ורשה, שהוקמה כמענה פוליטי-צבאי לברית נאט"ו.

בישראל היו אישי ציבור ומנהיגים רבים שגישתם הפוליטית נטתה לעבר ברית המועצות. בזיכרון ההיסטורי הקצר נתקבעה עסקת הנשק הראשונה שעשתה מדינת ישראל עם צ'כוסלובקיה, שהייתה אז אחת מאבני הפינה של האימפריה הסובייטית. לכולם היה ברור שללא אישור סובייטי, ואולי גם תמיכה אקטיבית מצד הסובייטים, הצ'כים לא היו יכולים לספק נשק לישראל. הצבא האדום ומפקדיו ניהלו משטר כיבוש צבאי בצ'כוסלובקיה. היה ברור לכול שללא תמיכה סובייטית אפילו משאית נשק אחת לא הייתה יכולה לצאת ממחסני הנשק שנותרו שם ממלחמת העולם השנייה.

לעומת זאת, ארצות הברית עדיין הקפידה לשמור על האמברגו לאספקת נשק למזרח התיכון שהטיל האו"ם. הממשל של הנשיא טרומן הציע לישראל סיוע כלכלי מסוים, בעיקר אספקת גרעינים – חיטה, שעורה, תירס ופולי סויה – ממחסני התבואה העודפים באמריקה. משלוחים אלו ללא ספק עזרו לממשלת ישראל להזין את האוכלוסייה המתרחבת. על כך, לדעתי, ישראל חייבת תודה היסטורית לאמריקנים. אולם מחסני הנשק האמריקניים, שהיו סתומים בעודפי נשק שיוצר עבור הצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, נותרו נעולים כלפי ישראל.

במאמר מוסגר – הראשון שפתח את ארסנל הנשק האמריקני בפני ישראל היה הנשיא קנדי. בראשית שנות השישים של המאה הקודמת הוא הסכים למכור לישראל טילי נ"מ מסוג "הוק". אלו היו נשק הגנתי בפני תקיפות מטוסי אויב. גם טילים אלו סופקו במשורה, אספקתם הותנתה במתן אפשרות לפקחים אמריקניים להיכנס ל"בית החרושת לטקסטיל" ליד דימונה. הגישה האמריקנית לאספקת נשק לישראל השתנתה ב-180 מעלות מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר צה"ל, במהירות ובהצלחה ללא תקדים, ריסק את הצבאות הערביים, שרובם היו מצוידים בכמויות עצומות של נשק סובייטי.

בחזרה לראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. ממשלת ישראל הייתה נתונה ללחצים מתמשכים מצד כל אחת משתי המעצמות הגדולות להצטרף למחנה שלה. מלחמת קוריאה פרצה. למעשה העימות בקוריאה היה בין ארצות הברית לברית המועצות כחלק ממאבק להשתלטות על ההגמוניה העולמית. בישראל הלחצים הפנימיים על הממשלה התעצמו. חברי קואליציה מהצד השמאלי של המפה הצטרפו ללוחצים על בן-גוריון להכריז על הזדהות עם הסובייטים.

עיתוני השמאל – "על המשמר" של מפ"ם והשומר הצעיר ו"קול העם" של הקומוניסטים – הטיפו בגלוי ובתקיפות להזדהות עם הסובייטים. אפילו ב"דבר", העיתון העיקרי של ההסתדרות ומפא"י, הופיעו מאמרים לטובת הזדהות עם "ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות". יש לזכור שמפא"י, שהייתה מפלגת שלטון היסטורי, הכריזה על עצמה שהיא מפלגה סוציאליסטית. על כן מה טבעי יותר עבור מפלגה זו, כתבו מנהיגי הפלג השמאלי במפלגה בעיתונם, מאשר להסתפח אל המחנה הסוציאליסטי, לפנות אל העתיד, ולהתנתק מהקפיטליזם.

במצב הפוליטי הבין-לאומי שנוצר בעת ההיא, בצירוף לחצי השמאל מבית, הועמדה בפני בן-גוריון דילמה קורעת דעת ולב. מצד אחד הסובייטים תמכו במדינה, אפשרו לה לקבל נשק, רבים ממנהיגיה השתייכו למחנה השמאל. בציבור רווחה דעה שהסוציאליזם הסובייטי הוא "עולם המחר". מצד שני, בן-גוריון ידע מה שרבים וטובים לא ידעו באותה העת – שאספקת הנשק מצ'כוסלובקיה, שכנראה הצילה את המדינה, התאפשרה רק באמצעות כסף אמריקני. באותה העת אי אפשר היה לדבר על זה ברבים, כיוון שאלו שעסקו במבצע המימון ההוא – הקופה של סנבורן – התנגשו עם החוק האמריקני.

כתלמיד בבית ספר יסודי באותם ימים הוויכוח הציבורי ההוא זכור לי היטב. האווירה בארץ הייתה מתוחה. כיום אנו יודעים שהש"ב (שירות הביטחון הכללי), בהנהלת מנהלו המיתולוגי איסר הראל (הקטן) ובפקודת בן-גוריון, הטיל מעקב אחרי מנהיגים של תנועות השמאל וגם על דיפלומטים משגרירות ברית המועצות. התברר שדיפלומטים אלו היו אנשי ק-ג-ב. גם נערך מעקב אחרי זרימת כספים מחשבונות בנקים שמקורם היה בגוש המזרחי אל גופי שמאל פוליטיים בישראל (בעת ההיא עוד לא התקיימה הקרן לישראל החדשה).

באווירה ציבורית זו, תוך כדי ויכוח אידיאולוגי אדיר, תחת לחצים כבדים מצד ברית המועצות ויתר מדינות מזרח אירופה, הטיל שר ההיסטוריה על דוד בן-גוריון לקבל החלטה. ייתכן שבעת ההיא לא נראתה החלטה זו כבעלת חשיבות היסטורית יוצאת מן הכלל. אולם כפי שהסתבר עם חלוף הזמן, בן-גוריון הרחיק ראות. מתוך חיבוטי נפש (אישית שמעתי אותו מדבר על כך) הוא החליט לפנות לעבר המערב ולהסתפח אל המחנה האמריקני. היתר כתוב בספרי ההיסטוריה.