איפה ישנם עוד אנשים שאינם כמו כולם?

פטירתו של שמעון פרס לוותה במשפט שחזר על עצמו שוב ושוב: "אין עוד אנשים כאלה". אם הסכמת עם דעותיו אם לאו, עדיין קיים קונצנזוס מסוים – תם דור הנפילים. דור מייסדי המדינה איננו עוד. אנשים בעלי חזון דוגמת בן-גוריון, בגין, רבין ועתה גם פרס. אנשים בעלי שאר רוח וחזון. האומנם? האם החזון אכן נעלם או שמא הצטרפה אסטרטגיה פוליטית מתוכננת היטב מבית מדרשם של יועצים תקשורתיים ופוליטיים אשר ציירו לנו תמונה שכזו? ובמילים אחרות, מה נשתנה הלילה הזה (ולא, לא התבלבלנו בחגים)?

העובדה הפשוטה שמסתתרת מאחורי הטענה כי "כולם דומים", או הבעיה כי "אין יותר חזון", היא שקיים אינטרס פוליטי לכל הצדדים, לכל המנהיגים וליועציהם, להיראות ולהישמע דומים. לכולם, פרט לאזרחים. עד מערכת הבחירות של 1992 התמודדו המפלגות והעומדים בראשן על תפיסה מדינית, חברתית, כלכלית וביטחונית אשר זוהתה במילים הפשוטות: ימין מול שמאל. שתי המפלגות הגדולות ייצגו גישות כוללות ומנוגדות שהיה קל לשייך אותן פוליטית לצד מסוים. מאחוריהן עמדה תפיסת עולם שלמה וכוללת, בעלת גוונים פנימיים, אך מוגדרת וברורה.

אולם ב-1992 החל מהלך אשר ישפיע על האסטרטגיה הפוליטית באופן בלתי הפיך. מפלגת העבודה העמידה בראשה את יצחק רבין, אך לראשונה ליוותה את הקמפיין הפוליטי שלה בדגש על האדם. לפיכך הייתה סיסמת הבחירות "העבודה בראשות רבין". הדיון הוסת לכיוונו של האיש, לא פחות מאשר אל הנושא. לא עוד עמדו במרכז המפלגות הגדולות – "העבודה" או "הליכוד" לבדן. מערכת הבחירות העוקבת כבר הייתה כולה בדגש על האיש העומד בראשות המפלגה, שכן שיטת הבחירות שונתה לבחירה ישירה: הצבעה בשני פתקים, האחד עבור מי שיהיה ראש הממשלה והפתק השני עבור המפלגה. ולפתע פתאום הדבר היחיד שעליו דיברו היה מיהו האיש. גם לאחר שינוי השיטה – כאשר חזרה הבחירה בפתק אחד – המשיכו המפלגות הפוליטיות לדבר במונחים אישיים: מיהו המנהיג העומד בראש המפלגה, ולא מה הוא אומר.

עד כדי כך היה המעבר מושלם שבמערכת הבחירות האחרונה פנו מפלגות השמאל ובראשן עמותת V15 לדיון בלעדי סביב בנימין נתניהו בסיסמה: "רק לא ביבי". במקום דיון ערכי על עמדות ותכנים, הופנו כל התותחים אל עבר הפרסונה – האדם העומד "בראש המחנה". החלופה שהוצעה נשענה אף היא על אסטרטגיה דומה: "רק שרון יביא שלום" או "מאמינים בך מצנע". לשיטת הבחירות לא הייתה חשיבות וגם לא לרעיונות. האיש החליף את ה-issue.

עתה היה על המפלגות הפוליטיות לערוך שינוי נוסף. שינוי שגם הוא יגרום לכך שלא נדבר יותר על נושאים פוליטיים ממשיים. התובנה קבעה כי כדי לנצח במערכת בחירות כבר אין צורך להשיג את מקסימום הקולות האפשריים. במקום זאת יש להשיג רוב. כאשר שונתה שיטת הבחירות למערכת שבה מי שזוכה בבחירה הישירה הוא גם זה שירכיב את הממשלה, הרי שהיה צורך רק להשיג 50% מקולות המצביעים ועוד קול אחד. אם זה המצב, הרי שאין כל צורך לבזבז אנרגיה ולנסות להשיג יותר מכך. דרוש רק רוב. כלומר, אין עוד צורך "למקסם קולות". ואם אין צורך להשיג מספר עצום של קולות, הרי עדיף שלא לעצבן אף בוחר. איך עושים זאת? בכך שלא אומרים כלום.

עדיף, וקל הרבה יותר, לטשטש את המסר. אל תאמר דברים ברורים וחותכים. אמור רק דברים מעורפלים. דברים שיכולים להתקבל בקרב מספיק אנשים בשביל לנצח. אל תציג פרוגרמה ברורה וסדורה, אלא דבר בכלליות, בסיסמאות. הייתה זו שעתה היפה של הרטוריקה של כלום. אל תתחייב, ואל תעצבן. כך, אף ששיטת הבחירות חזרה להיות "השיטה הישנה" (יחסית, ארצית, רובית), הנוהג לא השתנה. עדיין הדבר החשוב הוא האיש ולא הנושא. היועצים דבקים בצורך לטשטש את המסר והנה לכם השילוב המנצח: כולם נשמעים אותו הדבר וגם ימשיכו להישמע כך.

מה ניתן לעשות? דבר פשוט. להתחיל לדבר – אולי לחזור ולדבר – במונחים של ערכים. כן כן. מילת הגנאי הנקראת "אידאולוגיה". בלא ערכים שידריכו אותנו כאזרחים, נמשיך כולנו לבחור בין מועמדים דומים שאינם אומרים דבר. אידאולוגיה אינה מילת גנאי. היא פשוט מצפן העומד בראש המחנה. והמחנה הוא זה הפרטי. של כל אחד ואחת מאתנו, וגם של קבוצות גדולות יותר: חברתיות, כלכליות, ביטחוניות. או במילה אחרת – אידאולוגיות. המאבק אינו בין ביבי לבוז'י או מירי או יאיר או שלי. מה שחשוב הוא התוכן. האמונות וסדרי העדיפויות. מה כל אחד מאתנו מעדיף שיתרחש. כדאי לשים לב שלא משנה כלל מהי העדפתכם, העיקר הוא שתהיה לכם העדפה.

מאז שהונהגה שיטת הבחירה הישירה צנחו שיעורי ההצבעה בישראל מכ-80% לכ-60%. עובדה זו נובעת בין היתר (ואולי בעיקר) מכך שכולם דומים. שיעורים אלה השתמרו גם לאחר החזרה ל"שיטת הבחירה הישנה". אין שום הבדל משמעותי בין המתמודדים לראשות הממשלה. בנסיבות שכאלה, מדוע צריך או רוצה הבוחר לבזבז את זמנו ולהתאמץ להבדיל בין המועמדים ואף ללכת אל הקלפי?

כשערכים יהיו אלה המדריכים את המפה הפוליטית, המנהיגים הפוליטיים יהיו חייבים לחדד יותר ויותר את המסרים שלהם ולא לטשטשם. כאשר יגיע הבוחר לרגע ההצבעה, יהיה לו ברור הרבה יותר מהן העדפותיו וכיצד הן עומדות אל מול הפרוגרמות של המנהיגים. כדי להשיג יתרון אלקטורלי ייאלצו המנהיגים לבדל עצמם ולא להישמע כמו כולם. שהרי אין אנו עוסקים בתחרות יופי.