למה לא מכרז?

שיטת הבחירה פוגעת במעמדו של מוסד הנשיאות
שמעון פרס ז"ל צילום: Ministry of Defence Flickr

נטלתי חלק פעיל בבחירת נשיאי מדינה. מדובר תמיד במאבק בין שני מועמדים, ועקרון ההצבעה החשאית מאפשר לחברי הכנסת לבחור כראות עיניהם ולא כמצוות מפלגתם. כך יכלו להיבחר יצחק נבון בשנת 1978 וחיים הרצוג בשנת 1983 אף שלמפלגת השלטון היה מועמד אחר. ותמיד חזר הסצנריו – המועמד שנוצח קרא תיגר על השיטה החשאית. כך אנשי הליכוד, וכך אף אנשי מפלגת העבודה כששמעון פרס נוצח בשנת 2000 על ידי משה קצב.

כניסתו של שמעון פרס לבית הנשיא נתנה למוסד הנשיאות ברק ועניין. לא צריך להיות ממעריציו המושבעים כדי להבין שקרה דבר בישראל, שנקבע סטנדרט גבוה במיוחד שראוי לחיקוי. אבל דווקא עתה, כאשר כהונתו של פרס מסתיימת, עולה טור המועמדים כטור גאומטרי. מועמדים מטעם עצמם צפויים להיקלע למפח נפש כי לא יצליחו לגייס את מספר החתימות הדרוש. משעה שהוחלט שהבחירה נערכת בין חברי הכנסת, חייב כל מועמד בגיבוי בתוך בית המחוקקים ולא מעבר לו. יש אמנם חשיבות למעמד הציבורי, אבל הוא לבדו אינו ערובה בשיטה הקיימת.

גם שמעון פרס לא היה מועמד ברור לניצחון בכנסת, ועובדה שהובס מול קצב. לאחר מכן התעשת מול ראובן ריבלין. אם זה היה מצבו של פרס, שבהצבעת העם היה זוכה לרוב עצום, מה בנוגע ליורשים? אני מונה עשרה שמות שהופרחו לחלל האוויר, וזה כשלושה חודשים לפני הבחירה. אין סיבה שלא יתווספו שמות אחרים, ואילו מועמדים ש"שוקלים לרוץ" יזנחו את שאיפתם מאימת ההתבזות. במצב כה סמיך מבחינת מועמדים ברור שיהיה סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים, והמאבק עתה הוא על היתרון היחסי ועל ההימנות עם שני המועמדים הסופיים.

אם מותר להפליג בהזיות שווא, אני תוהה אם לא כדאי לשקול לבחור את הנשיא במכרז פתוח ומקיף. הזיית השווא שלי איננה מעשית, ולא בשל הבעיות החוקיות. הרי לבחור ועדת מכרזים למשימה שכזו יהיה קשה כמו לבחור את הנשיא עצמו. הממדים האינפלציוניים של מספר המועמדים לנשיאות מקרינים מאוד על יוקרתו של מוסד הנשיאות. אין תמה שמצדדים שונים מתחילים לבחון את ביטול מוסד הנשיאות.

לדעתי, מוסד הנשיאות שירת את הדמוקרטיה בישראל ונתן גוון ממלכתי. עם זאת לא כל הנשיאים עמדו במבחן הציבורי, ועובדה זו הטילה צל על נחיצותו של המוסד. הנשיאות לא תוכל להמשיך ולהתקיים בשיטת הבחירה הקיימת. היו שנים שהציבור ראה בכנסת מוסד הולם שמייצג אותו. אבל היום, בעידן התקשורת החדשה והערוצים הפתוחים לכול, הציבור כבר אינו מקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

אחרי בחירת הנשיא הבא יש מקום לבחון רפורמה. אפשר לקבוע שהנשיא ייבחר על ידי הציבור כולו, אבל שינוי כזה ידרוש חיזוק מעמדו של הנשיאוהגדלת סמכויותיו, ואין ממשלה בישראל שתשוש לתיקון כזה. אפשר להשאיר את הבחירה בידי הכנסת, ולקבוע שמי שאסף מאה אלף חתימות למועמדותו יוכל להתמודד גם אם אין לו חתימות של עשרה חברי כנסת. כך או כך, אני חושש שהחודשים הקרובים לא יוסיפו יוקרה למוסד הנשיאות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

3 תגובות

  1. נדמה שזהו מוסד אנכרוניסטי שאין בו יותר צורך. ממילא הממשלה מחליטה על העל.סתם בזבוז מיסים.

  2. אחרון הנשיאים הראויים. כל מי שמועמדים עכשיו – רק יביישו אותנו. עדיף לבטל באמת

  3. מי שישלם יותר כסף יתמנה למשרה שנותנת לנושא אותה יותר מאשר לאזרחים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אבי

המתרץ

טיפולוגיה של שחקני ברידג' (5)

דילוג לתוכן