מהפך פוליטי? ממש לא!

סקר מנדטים מיוחד שערכו מינה צמח ומנו גבע מיד לאחר משבר הרכבת, בישר על שינוי במערך הכוחות הפוליטיים. "ממצאים דרמטיים", בישרו כותרות העיתונים יממה לאחר מכן, וחלקם אף הרחיקו לכת כשהם בוחנים את האפשרות לגבי סיכוייו של יאיר לפיד להיות ראש הממשלה הבא. האם אנו בדרך למהפך פוליטי? האם משבר חמור יכול לשנות את ההעדפה הפוליטית של הבוחרים?

החברה הישראלית היא חברת מהגרים צעירה שנוצרה שכבות שכבות, מקבוצות רבות של עולים שהגיעו מהתפוצות השונות בזמנים שונים: מזרח ומערב, דתיים וחילונים, חדשים מול ותיקים, וגם לאחר 70 שנות עצמאות ו-120 שנות ציונות לא הצליחה החברה לגבש לעצמה זהות קולקטיבית יציבה ומוסכמת. המתחים בין הקבוצות השונות לגבי האופי הרצוי של החברה מזינים את המערכת הפוליטית גם היום ומעצבים את סדר היום הלאומי. מיהו יהודי? מה מקומה של הדת? מהי תרבות ישראלית? אלו רק חלק מן הדוגמאות הממחישות עד כמה גבולות החברה – פנימה והחוצה – אינם ברורים.

מיפוי הקבוצות השונות, ובהתאמה המפלגות שמייצגות אותן במערכת הפוליטית, חושף מאבק חריף בין שתי זהויות קולקטיביות שונות כמעט מנוגדות המתחרות על עיצוב פני החברה. כל זהות מותחת בצורה שונה את גבולות הקולקטיב פנימה והחוצה, ומציעה חזון עתידי של החברה המבוקשת. מטבע הדברים, עמדתן של המפלגות כלפי מכלול הבעיות המעסיקות את המערכת הפוליטית נגזר מהשתייכותן אל אחת מאותן שתי הזהויות.

הזהות הראשונה היא הזהות היהודית-אתנית. זוהי זהות קהילתית אתנוצנטרית, המבקשת להבטיח את האופי היהודי של החברה הישראלית ומדינת ישראל. כלפי פנים הזהות מותחת גבול ומבחינה בין היהודים לאלו שאינם. כלפי חוץ, הזהות תופסת את העולם כדיכוטומי – בין היהודים בעולם לכל השאר. מכיוון שהדת והמסורת הן מקור מרכזי להבניית זהות זו, צריך להיות להן מקום מרכזי בחיים הציבוריים של החברה הישראלית.

הזהות השנייה היא הזהות הישראלית-אזרחית. זוהי זהות ליברלית המבוססת על ערכי המהפכה הצרפתית, בדומה למדינות המערב הדמוקרטיות. החברה הישראלית על פי זהות זו צריכה להיות פלורליסטית, סובלנית ולקיים בתוכה תתי-תרבויות תחת קורת גג אחת. כלפי פנים, הגבול מכליל את כל האזרחים, גם הלא יהודים, וכלפי חוץ הזהות שואפת להתחבר עם קהילות דמוקרטיות בעלות תכונות דומות.

המפלגות השונות, גם אם הן מייצגות זהויות סקטוריאליות, עדיין משתייכות לאחת משתי הזהויות הקולקטיביות המתחרות, שמעצבות למעשה את הגושים הפוליטיים שאנו קוראים להם "ימין ושמאל" – המחנה הדתי והלאומי מצד אחד מול המחנה החילוני והאזרחי מן הצד השני.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה הייתה תמיכה רחבה בציבור סביב דגם הזהות הישראלית החדשה, ששילבה ציונות עם סוציאליזם. מפלגת העבודה (מפא"י), שהובילה את המערכת הפוליטית, פעלה נמרצות להנחיל את הזהות האזרחית בקרב העולים החדשים. השינוי התרחש בשנת 1977 עם עליית הליכוד לשלטון. המהפך הפוליטי סימל תמורה חברתית ונטייה של רוב הציבור לשוב אל דגם הזהות היהודית-אתנית.

יהודי המזרח שהגיעו בשנות ה50 וה-60 של המאה הקודמת מקהילות דתיות ומסורתיות, העניקו פרשנות דתית לחזון הציוני, והתקשו לאמץ את הזהות האזרחית. אם עד 1977 הם הצביעו עבור מפלגת העבודה, כי לזכותה נזקפה הקמת המדינה והבאתם ארצה, הרי שמשנה זו הם מצאו בית פוליטי חדש, שהציג עבורם זהות שהייתה קרובה יותר ללבם. זהות יהודית, שבה למסורת ולארץ ישראל יש מקום מרכזי ללא פשרות.

משנה זו ואילך נתעצבו שני הגושים הפוליטיים שמייצגים את שתי הזהויות המתחרות. לא פלא שבמחקרים רבים עולה כי המשתנה המנבא ביותר את ההצבעה בבחירות לכנסת הוא המוצא העדתי. יהודי אפריקה ואסיה וילדיהם נוטים להצביע לימין, כלומר לזהות היהודית-אתנית, ואילו יהודי אירופה ואמריקה וילדיהם נוטים להצביע לשמאל, כלומר לדגם הזהות האזרחית.

במאזן הדמוגרפי הנוכחי בין הקבוצות, ידו של המחנה היהודי-אתני על העליונה מול המחנה האזרחי, כפי שמעידות תוצאות הבחירות ב-40 השנים האחרונות. גם אם ישנה תנודתיות בהצבעה, בין מערכת בחירות אחת לשנייה או בין סקר זה לאחר, המעברים תמיד מתרחשים בתוך הגושים וכמעט לא ביניהם, מהנימוק שההצבעה היא בחירה בין שתי זהויות קולקטיביות קוטביות. לדוגמה, עלייתו של יאיר לפיד היא על חשבון מפלגת העבודה או מר"צ, ירידת הליכוד היא לטובת הבית היהודי או ישראל ביתנו. כך שגם אם מפלגת יש עתיד אכן תזכה ביותר מושבים (הרשו לי לפקפק בכך), המחנה האזרחי עדיין יישאר במיעוט מספרי, ולא יוכל להתרחש מהפך שלטוני.

מאז אותו מהפך היסטורי הצליח המחנה האזרחי לזכות רק פעמיים בבחירות, וגם אז בדוחק: בשנת 1992 נבחר יצחק רבין, ובשנת 1999 נבחר אהוד ברק. בשני המקרים המועמדים התמקמו במרכז המפה הפוליטית תוך שהם מצליחים לסחוף מעט קולות מהמחנה היריב בזכות הצגת אב-טיפוס צבאי, שנחשב רלוונטי עבור המחנה האתני.

אם כך, האם ייתכן בכלל מהפך שלטוני בעתיד? לדעתי הסיכוי נמוך. מחנה השמאל יוכל למשוך קולות מהמחנה היריב רק אם יוכל להציג אב-טיפוס שיעורר תחושות של הזדהות מצד בוחרי הימין, כלומר: מועמד מסורתי ממוצא מזרחי, הנושא עמו רקע צבאי מרשים.