המפקדים מהעמק, החיילים ממגדל העמק

סיפור דמיוני. בערך
תמונה של דגני
ד"ר יצחק דגני

סיפור דמיוני ללא קשר למציאות. אם למישהו נדמה שיש קשר למציאות – ייתכן שהצדק עמו.

עורכת הדין גילה ביטון בנבנישתי נשענה לאחור על כיסא המנהלים שבמשרדה. היא הסירה את משקפיה ומתחה את איבריה העייפים מישיבה של שעות ומקריאת כתב ההגנה שהכינה להגשה לבית המשפט העליון. משרדה היה ממוקם בווילה מפוארת בשכונת דניה היוקרתית שבה התגוררו היא ובעלה זה למעלה מעשרים שנים. נשמעה דפיקה בדלת ומיד נכנסה מזכירתה ובידיה ערימת דברי דואר שהגיעו באותו היום.

"מה בדואר?" שאלה גילה את מזכירתה. "כל הרגילים", ענתה המזכירה, "מלבד מכתב אחד מהנהלת בתי המשפט בירושלים". גילה הורתה למזכירתה לטפל במכתבים, אך את המכתב מהנהלת בתי המשפט נטלה לידיה. המזכירה יצאה מן החדר וגילה נפנתה לפתוח את המעטפה. בראותה את הכתוב החל לבה דופק במהירות. "הרינו שמחים להודיעך כי הוועדה לבחירת שופטים החליטה למנות אותך למשרת שופטת בבית המשפט המחוזי בחיפה…"

גילה השתלטה על מהירות נשימתה, נטלה את מכשיר הטלפון וחייגה בזריזות. מן הצד השני נשמע קול אישה צעירה: "המחלקה לאווירונאוטיקה…" "שלומית, זו גילה, אפשר לדבר עם שמואל?" "רק רגע", ענתה שלומית, "תני לי לבדוק". בעודה ממתינה צלצל פעמון דלת הווילה, וכעבור דקה נכנסה מזכירתה לחדר מלווה בבחורה צעירה. "היא אומרת שזימנת אותה היום לראיון עבודה", אמרה המזכירה. "אוי, כמעט שכחתי", אמרה גילה, ובידה הפנויה החוותה לצעירה לשבת.

"גילה," מן העבר השני של שיחת הטלפון נשמע קולה של שלומית, "שמואל לא יכול לגשת לטלפון כרגע. הניסוי שהוא עורך עם צינור פיטו מהדגם החדש הסתבך, והוא עסוק בהתקנת הצינור בתוך מנהרת הרוח כדי לחזור על הניסוי. הוא מסר שהוא מתנצל ושאל אם יש משהו מיוחד." "כן, שלומית. תאמרי לו רק שקיבלתי מינוי להיות שופטת בבית המשפט המחוזי בחיפה." שלומית הגיבה בהתלהבות: "וואו, גילה, איזה יופי, המון ברכות! מובן שאמסור לו, הוא ממש ישמח!"

גילה הניחה את מכשיר הטלפון במקומו ונפנתה אל הצעירה, שישבה זקופה בכיסא מולה.

"מה שמך, בבקשה?"

"שמי הגר ישראלי"

"והיכן את גרה?"

"בקיבוץ משמר הגיא"

"ואת רוצה לעבוד אצלי במשק בית?"

"כן"

"לבשל, לרחוץ כלים, לנקות את כל הבית, כולל חדרי השירותים, להשקות את הגן פעמיים בשבוע?"

"כן", ענתה הגר. "יש לי ניסיון בכל זה מעבודתי בקיבוץ"

"בת כמה את?"

"23"

"היכן שירתת בצבא?"

"הייתי קצינת מבצעים בחטיבת הצנחנים"

בחורה רצינית, חשבה גילה לעצמה. "ומדוע את רוצה לעבוד אצלי במשק בית?"

"החלטתי לעזוב את הקיבוץ ואני מחפשת עבודה עם אפשרות למגורים. התקבלתי ללימודי משפטים באוניברסיטת חיפה ואתחיל ללמוד בשנה הבאה. אני רוצה לחסוך כסף ללימודים, ואם תתני לי להישאר בעבודה גם בתקופת הלימודים אודה לך מאוד."

נשימתה של גילה כמעט נעתקה. הילדה היפה בעלת העיניים הכחולות והצמה הבלונדית שישבה לפניה התקבלה ללימודי משפטים באוניברסיטה. מחשבותיה החזירו אותה שלושים שנה אחורנית. כשהיא ביקשה ללמוד משפטים היא לא התקבלה לאוניברסיטה. אז קראו לה שמחה ביטון. אביה מכלוף ביטון, שהיה באותה עת בעל דוכן שווארמה בוואדי סאליב, אסף לירה ללירה כדי לשלם את לימודי המשפטים של בתו שמחה במכללת שרוסברי באנגליה. לפחות חזרתי משם עם אנגלית טובה, אמרה לעצמה שמחה שכיום נקראת גילה. היא החליפה את שמה הפרטי על פי עצת שמוליק בנבנישתי, שאז היה מסטרנט בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון ופגש בה כאשר שבה מלימודיה באנגליה וישבה להתכונן לבחינת לשכת עורכי הדין.

גילה התבוננה בהגר ונזכרה בשירותה הצבאי. אמנם סבא נאג'י ביטון היה אדם דתי ודרש שנכדתו תצהיר וכך תימנע משירות צבאי, אבל אבא מכלוף, שבצבא היה טבח, עמד על כך שהיא תתגייס. היא העבירה את שירותה הצבאי במשרדו של רס"ר מחנה מנסורה, על יד יקנעם, בעיקר בהגשת קפה, מענה לטלפונים ומשלוח מעטפות זימון לאנשי המילואים של היחידה. אנשי המילואים היו טנקיסטים וחיילי חרמ"ש שרובם באו ממגדל העמק ומהעיירה יקנעם.

"ואיך הגעת לתפקיד היוקרתי של קצינת המבצעים בחטיבת הצנחנים?" שאלה גילה את הגר.

"הייתי סמלת מבצעים בסיירת מטכ"ל לפני שיצאתי לקורס קצינות. אחרי הקורס מח"ט הצנחנים דרש שאבוא לשרת אצלו כקצינת מבצעים."

"ומה פתאום המח"ט דרש דווקא אותך?" שאלה גילה.

"המח"ט היה קצין ששירת תחת פיקודו של אבי בחטיבת הצנחנים והוא הכיר אותי מילדות. גם הוא ממשמר הגיא."

הגר מלמלה לעצמה משהו וכבדרך אגב שאלה את גילה: "שמתי לב שעל שער הכניסה לבית קבוע שלט: 'עורכת דין גילה ביטון בנבנישתי'. אולי במקרה יש לך קשר עם בעל חברת הקייטרינג מכלוף ביטון?"

"כן", ענתה גילה, "מכלוף ביטון הוא אבי. למה את שואלת?"

"כי אדם ששמו מכלוף ביטון זכה במכרז להפעיל את חדר האוכל בקיבוץ משמר הגיא. שמעתי שהוא מנהל את המטבחים וחדרי האוכל בעשרה קיבוצים בעמק. כל הקיבוצים האלו עברו הפרטה והחברים עובדים איפה שהם מוצאים עבודה ומשלמים בתלושים מיוחדים שמכלוף ביטון מנפיק. ככה זה, אין עתיד לקיבוץ, בגלל זה החלטתי לעזוב וללכת לאוניברסיטה. החבר שלי גם הוא בן קיבוץ שעזב, כרגע הוא לומד בטכניון."

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה של גילה. על הצג זיהתה את מספר הטלפון של אביה. "שמחה, פרופסור שמואל התקשר ואמר שקיבלת מינוי לשופטת מחוזית. איזו גאווה! סבא אמר הוא רוצה לבקר אצלך, הוא עומד על כך שיבוא לברך אותך בעצמו. תכף נגיע, אנחנו במרצדס סטיישן בגלל כיסא הגלגלים של סבא".

כעבור כחמש דקות נשמע צלצול בדלת הווילה, ואחריו התגלגל לחדר העבודה כיסא גלגלים חשמלי שעליו ישב, בתנוחה מעוותת קמעה, איש זקן, לבן שיער ושדוף. את הכיסא דחף גבר נאה בחליפה כחולה, חולצה לבנה ועניבה אדומה אפנתית. "שלום אבא", אמרה גילה, קמה ממקומה ונשקה לאביה על לחיו. לאחר מכן ניגשה אל כיסא הגלגלים, כרעה על ברכיה, נטלה את ידו של סבא נאג'י ונשקה על גבה.

הזקן מלמל בעיניים עצומות ברכות אחדות בערבית-מרוקאית. בינתיים נפנה הגבר בחליפה הכחולה אל הגר ושאל בנימה גברית-שרמנטית של בעל בעמיו את גילה: "ומי זאת היפהפייה הזו?" "שמה הגר ישראלי. פרסמתי מודעה שאני מחפשת עובדת למשק בית והגר נענתה." "ומאיפה את, הגר?" הפנה הגבר האלגנטי את השאלה ישר אל הנערה הנבוכה, שנקלעה בלא כוונה למין אירוע משפחתי שלא היה לה בו חלק ונחלה. "מקיבוץ משמר הגיא", השיבה.

הזקן בכיסא הגלגלים פער לפתע את עיניו. "את באמת מקיבוץ משמר הגיא?" שאל. "כן, בוודאי", ענתה. "נולדת שם?", שאל הזקן. "כן", ענתה הגר. "תגידי עוד פעם את השם שלך", מלמל הזקן. הגר ענתה, ושקט השתרר בחדר. הזקן נשף ושאף אוויר ופלט שאלה: "אולי את מכירה את סאשה ישראלי?" הגר, במבוכה גוברת והולכת, מלמלה: "כן, סאשה ישראלי היה הסבא שלי. הוא נפטר לפני שנתיים". "אוי אוי אוי", נשף הזקן, "הייתי רוצה לעלות לקבר שלו ולומר קדיש לעילוי נשמתו."

הזקן נאנח בכבדות והוסיף: "שלושים וחמש שנה קטפתי תפוחים בקיבוץ משמר הגיא. סאשה ישראלי היה כל השנים מרכז המשק, והגזבר, והיה גם בצבא, קצין גבוה. פעם הלכתי למשרד של הקיבוץ לברר למה הורידו לי שעות מהתלוש ופגשתי אותו. היה אתו הבן שלו. גם כן קצין גבוה, עם כובע אדום. באמת אכבר גבר. בחופשות מבית הספר הבן שלי, מכלוף פה, היה בא לעזור לי בקטיף התפוחים, כי היינו מקבלים משכורת לפי כמה מיכלי תפוחים קטפנו. ככה היה לי משכורת יותר גדולה. סאשה תמיד אמר למנהלים שלנו מהקיבוץ שירשו לפועלים מוואדי סאליב לקחת כל יום שישי הביתה תרמיל עם כמה קילו תפוחים. הילדים שלי, מכלוף ועוד שמונה, תמיד אכלו תפוחים, התחילו את העונה עם גרנד אלכסנדר וגמרו את העונה עם סטאר קינג. היה איש טוב הסבא שלך. נשמתו עדן".

"אבל הבן שלי מכלוף", המשיך נאג'י הזקן, "לא רצה לעבוד בקיבוץ כמו אבא שלו. הוא פתח חנות שווארמה בוואדי סאליב. אחר כך עשה סטייקיה והיום יש לו קייטרינג. מעסיק 300 עובדים. מאכיל הרבה אנשים מעל יד חיפה. תגיד מכלוף, בקיבוץ משמר הגיא אתה גם מאכיל?" "כן, אבא", ענה מכלוף.

"שמעת שמחה", מלמל הזקן, "הנכדה של סאשה ישראלי, הבעל הבית של קיבוץ משמר הגיא, באה לבקש עבודה אצל הנכדה של הפועל השכיר נאג'י ביטון מהתפוחים. תקבלי אותה. אם היא תהיה טובה כמו סבא שלה אז כדאי לך. היא ממשפחה טובה".

עורכת הדין גילה ביטון בנבנישתי, שאך לפני שעה קלה קיבלה הודעה שהתמנתה לשופטת מחוזית בחיפה, התבוננה בזקן ואחר כך באביה ושאלה: "אבא, מה אתה אומר?" מכלוף ביטון התבונן בבתו ואמר: "תראי כבודה, תאמרי להגר ישראלי שתשאיר אצלך מספר טלפון, ועד סוף השבוע תתני לה תשובה".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. אחרי כמה עשרות שנים שבהם העדתיות הלכה ונעלמה היא חוזרת ובגדול

  2. תודה על תשומת לבכם ותגובוניכם.
    לשרית – מה הכוונה במונח "מדליק"?
    לשלומי – אני מנחש שהתכוונת לכך שכיום גם המפקדים וגם החיילים הם ממגדל העמק.
    ל- י. – העדתיות תמיד הייתה. לפחות היא התעוררה בכל מערכת בחירות. לכן היא לא חוזרת בגדול. נהפוך הוא. אני חושב שהעדתיות הולכת ומתעמעמת, אבל זה תהליך איטי שאורך זמן רב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך