מגדלים פורחים באוויר

סיפור קצר: בין דמיון למציאות
צילום: Dr. Avishai Teicher commons.wikimedia.org

כשהייתי ילדה, רציתי לגור במגדל גבוה, סגור ומסוגר, שאליו יגיע ביום מן הימים נסיך ויטפס ללא חת אל ראש המגדל. אני אמתין לו בחלון, לבושה בשמלת מלמלה לבנה, מבט מצועף בעיניי, מצפה לנשיקה המתוקה ביותר בעולם. אימא הייתה אומרת לי שלא טוב לבנות מגדלים פורחים באוויר, ו"כדאי שתי רגליים על הקרקע, רחלי, תאמיני לי, אני עוד יודעת משהו על החיים האלה". לא ממש הבנתי למה אימא חשבה שהמגדלים שלי פורחים באוויר, הם דווקא עמדו יציבים על הקרקע ורק ראשם נגע בשמים, אבל חשבתי לעצמי שזה דווקא ממש נחמד, מגדל פורח באוויר. דמיינתי איך זה נראה, והתמונה של מגדל ענק שצומחות לו פתאום כנפיי פרפר, והוא מתחיל להתעופף לו באוויר, הצחיקה אותי עד דמעות. דמיינתי שהמגדל שלי נוחת לפעמים כדי לנוח, ואז שב ומתרומם לאוויר. שעות רבות הרהרתי מה הוא רואה ממעופו באוויר, מה יש שם בחלל החיצון שאין כאן על האדמה. המורה שלי חשבה שאני חולמנית, לא מרוכזת, מתעסקת בשטויות, אבל אני המשכתי להתעסק במגדלים שלי.

ברבות הימים נישאתי לקבלן.

גרנו במרומי הקומה הארבע עשרה, אמנם לא ממש מגדל, אבל בהחלט סגור ומסוגר. יכולתי בקלות להמשיך ולדמיין שאני נסיכה שבויה, ושממש בקרוב יגיע הנסיך, רק שצחי לא היה נסיך, כי למרות היותו קבלן מצליח, הוא ממש לא ענה להגדרה. צחי היה יוצא בכל בוקר לעבודה ומשאיר אותי במגדל שלנו, השנים חלפו להן כל כך מהר, עד שאפילו לא הספקתי לשים לב שאני קצת שבויה כאן. צחי, המשיך לבנות מגדלים, מכר אותם לאחרים ואף הרוויח יפה.

בינתיים, במגדל הפרטי שלי, טיפלתי בילדים, לקחתי אותם בכל בוקר לגן ולבית הספר, ושבתי מיד אל המגדל שלי. רחצתי, שטפתי, כיבסתי, בישלתי, אפיתי, גיהצתי, ושוב שטפתי, אך לרגע אחד לא הפסקתי לדמיין. בזכות המחשב הפך העולם בעבורי לכפר גלובלי קטן ונגיש, וכך ידעתי שיש עולם ומלואו שם בחוץ. באחד הימים, כשעזרתי לבתי בשיעורי הבית בחשבון, היא שאלה אותי האם המספרים מסתיימים באפס, ומה קורה למי שמנסה ללכת מעבר לנקודה הזו, האם הוא נופל? ביני לבין עצמי תהיתי האם כבר הגעתי לנקודת האפס או שהדרך לשם עוד ארוכה, והאם המגדל שלי ייפול איתי, או שמא היסודות שלו חזקים מספיק.

אימא הייתה מתקשרת בכל בוקר. "מה נשמע, רחלי", היא הייתה שואלת, ואני הייתי עונה תשובה זהה בכל יום. "הכול נפלא, הילדים נהדרים, וכן, אימא, כבר הכנתי להם ארוחת צהריים, שניצל ואורז, ולא, אימא, מה פתאום, הבית ממש לא מלוכלך, אפילו תריסים עשיתי, אז מה אם ירד גשם, זה לא ישטוף את התריסים מבפנים", ואימא הייתה מזהירה אותי בכל פעם מחדש שלא אעמוד בחוץ כשאני מנקה את התריסים, זה נורא גבוה, רחלי, רק שלא יקרה לך משהו חס וחלילה, את יודעת שאני אמות אם יקרה לך משהו. אבל אני הייתי צוחקת ואומרת לאימא שאין מה לדאוג, הבית שלי באוויר, אם אפול, אוכל פשוט להצטרף למעוף של הבית שלי, "יש לו כבר כנפיים, אימא, אני בדקתי את זה טוב טוב". אימא הייתה נאנחת ואומרת לי שלא השתניתי מגיל חמש, עדיין אני חיה בעולם לא מציאותי, ושככה הייתי תמיד, הרגליים שלי אף פעם לא היו על הקרקע, תמיד בניתי מגדלים פורחים באוויר.

הכול היה יכול להימשך, כנראה, בדיוק כך, בלי שום הפרעה, אילולא קראתי בעיתון בוקר אחד שנגד הקבלן צחי מוסקוביץ הוגשה תביעה משפטית, בגלל בניין רב קומות שכמעט קרס כי התקרה לא עמדה בתקן. הדיירים שקנו את הדירות התלוננו, הם כנראה לא ממש רצו להתעופף באוויר, וגם סיפרו זה לזה שהקבלן עצמו גר אמנם גם הוא בבניין רב קומות, אך בבניין שיסודותיו חזקים, ולא הוא זה שבנה אותו. "מה נראה לכם", אמרו זה לזה, "שהוא יגור בבניין שעלול ליפול?".

באותו היום הבנתי שהמגדל שלי יציב מאוד, והוא לעולם לא יפרח באוויר, ולא יהיו לו כנפיים, לא של פרפר וגם לא אחרות, והבנתי גם שלא, בוודאי שלא יגיע הנסיך שעליו חלמתי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

29 תגובות

    1. יניב היקר
      דמיון ומציאות בסיפורים שלי מעורבבים היטב זה בזה, עד שקשה אפילו לי להפריד ביניהם. תודה גדולה על תגובתך.

  1. הניגוד המשווע בין החלום על מגדלים פורחים באוויר לבין המציאות היומיומית של אישה השבוייה במגדל שן מתואר במעין פשטות המבליטה עוד יותר את הפער שבין דמיון למציאות, שבין החלום לשברו!

    1. סיפור מקסים, כתוב נפלא. אהבתי מאוד את הדרך שבה צביה ניפצה את החלום. כמו בלון שתוקעים בו סיכה והוא מתפוצץ. גיבורת הסיפור נישאה לא פחות ולא יותר לגבר כל כך ארצי, קבלן ששמו צחי. הזדהיתי גם עם המוסר הכפול שאנו כנשים חוות בחיינו.

  2. וגם לרקום לעצמנו מגדלים באוויר. אין בזה משהו רע. מקסים צביה.

  3. סיפור מרגשמזכיר את הסיפור של הנסיכה שהסתגרה אני מאמינה שהמטרה מקדשת את האמצעים.מחכה לספר החמישי שלך בשקיקה כדי להוסיף למדף הפעם עם הקדשה

  4. לצביה גולן כישורים מיוחדים לסיפורי פואנטה. מעבר לכתיבה יפה ומהודקת, נשאר תמיד טעם של מחשבה.

  5. שילוב של אקטואליה ופנטזיה ,כנראה שבעולמנו זה אנו זקוקים גם לזה וגם לזה ,השילוב של השניים מחזק האחד את השני ושניהם אותנו …
    צביה, כרגיל ביטאת זאת בסיפורך הקצר באופן מקסים , יפה להפליא…

  6. אקטואליה ופנטזיה הולכות שלובות יד ביד, אין האחת מבלי השניה וביחד מאפשרות לנו לחיות חיים מעניינים,
    צביה , נפלא איך שתיארת בסיפורך, יפה להפליא…

  7. אני נהנה לקרוא את יצירותיך , הן פשוט מתגלגלות לי על השפתיים .
    את סופרת יצירתית ומיוחדת , פשוט כף , כף לקרוא .

  8. צביה יקירה, כותבת בחסד, אישה משכמה ומעלה…לדעתי ניחנת ברגישות ויכולת להזדהות…
    כמה שאנחנו משקרים לעצמנו, וכן, זה קורה לכולנו מעת לעת…זה גם מה שקרה פה לבחורה החולמנית שרק חיפשה הגנה ואיזור נוחות עם אהבה לעצמה, והבינה לבסוף כי אין טוב בלי רע, ו"אם אין אני לי, מי לי"…

  9. באתי לבקר.
    בהמשך לשיחה בערב המשוררים.
    תגובה כהלכה ללא מורא.
    באתי לבקר ….וקראתי …ופשוט נהניתי.
    וחשבתי לעצמי הספור מיוחד ומרתק.
    ותהיתי..האם זה סיפור או שיר.
    למבוגרים או ילדים.
    וחיפשתי בקורת שלא אחטיא.
    אז וכיון שאני אמיתי הספור לא רק מעניין גם מאתגר והוא מקור לשיר.
    תודה צביה תשלחי עוד…
    ומכה לשיר

  10. סיפור דמיוני שסוחף אותך אל תוך המציאות. כייף להתחיל את הבוקר..

  11. לפעמים אני ממש מנחש את תגובותייך.
    אוהב לקרוא את ההומור השנון על אמא.
    את חיצי הזכרונות שעפים לגובהו של הבית.
    את כתבי החידה שאפילו רזי ברקאי לא יכול להם.
    תודה.

  12. גם מגדל, שיסודותיו יציבים, לא תמיד יקנו לנו את היציבות הדרושה לנו

  13. יופי של כתיבה. כיף לכתוב באופן מדויק את מה שאתה רוצה ואת עושה זאת באופן מושלם וזורם.

    אני אוהבת את כתיבתך, אהבתי את הסיפור ושאפו.

  14. אהבתי ונהניתי מהקריאה בסיפור, הסיפור קולח ורהוט , מסקרן ומעניין אהבתי את שילוב המציאות והדמיון , סיפור נפלא בעיני .

  15. אהבתי את הכתיבה שלך צביה. קצרה, בהירה, וטעונת תובנות…
    שחלומות ילדותנו מלווים אותנו גם בבגרותנו.
    שהחלומות מתוקים במיוחד עד שמתממשים.בעיקר כשמשווים עם הקיים.
    שיש מגדלים פורחים ויש מגדלי קלפים.

    סיפור טוב לסדנה.

  16. לרחל, רעייתי תמתי.

    אולי גם לך תהיה זו הפתעה לראות שהבעל שלך, הבנאי והפועל החרוץ, זה שהפסיק לצחוק כל הדרך לבנק לצער שנינו , מתחבר גם לכתיבה שלך. כתיבה שהיא מופלאה. היות ודיאלוגים כמעט ולא היו לנו, לא בעל פה ולא בכתב, אני רוצה לכתוב לך תודה. תודה שבזכות החלומות שלך, אם כי לא התמזל מזלך ולזכות לקבל אביר על סוס לבן, אולי בגלל שבמעלית שלנו אין די מקום לסוסים.. בזכות החלומות שלך אולי היה לך כוח לשרוד את הנישואים המשמימים שלנו. קראתי את הדף שלך והחלטתי שזה עוד לא מאוחר לפתוח דף חדש. מצאתי אפילו מטפלת זוגית, די ידועה, ואני מקווה שהיא תעשה לנו הנחה בשל המצב הכלכלי שקצת השתנה. כמו אצל האחים גינדי עם המרפסות שנפלו להם, שמעתי מחבר שהם עושים חיים עכשיו בחו"ל ושורדים יפה. הלוואי עלינו. אם המטפלת תמליץ לנו לנסוע לחו"ל, אשקול זאות, ואולי נתפשר על אילת. אבל בלי הילדים… פינוק פינוק, ירח דבש כמו שמגיע לך, עם צחי הנסיך. תני לי צ'אנס. כמו זה שמגרדים בדוכנים של הלוטו. אוהב אותך כמו שאוהבים אשת חייל. להתראות בשמחות, הערב בבית. בבית ש
    לנו שבנוי לתלפיות!
    נ.ב. שרי פרידלנדר מוסרת לך ד"ש…

    1. להתראות בשמחות, הערב בבית. בבית שלנן שבנוי לתלפיות…..אני מחזיק לכם ידיים…ומחבק

  17. להיות מעופף ברוח ועם רגלים על הקרקע בכל הקשור לצד החומרי
    רוב המין הגברי פועל בדיוק הפוך

  18. המעופפת בסיםור היא האישה.הגבר מכר מגדלים פורחים לאחרים. לכן לא הבנתי את התגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך