סנדלים בחורף

סיפור קצר על סנדלים והתחזקות
commons.wikimedia.org

בכל בוקר, כבר יותר מעשרים שנה, ניסים משכים קום עם הנץ החמה, מזנק ממיטתו בקלילות האופיינית לו, מברך ברכת 'מודה אני לפניך' ונוטל ידיו בנטלה, מסיט את פאותיו הסוררות אל מאחורי האוזניים, מתלבש בחופזה ויוצא לעבודת היום. אילולא ברכה, היה יוצא לעבודתו בסנדלים גם בחורף, אף שגופו הכחוש מתקשה להתחמם. איזה מזל שעיניה פקוחות, והיא דואגת שחולצתו תתאים למכנסיו, שלא ישכח את הסוודר, שינעל נעליים גבוהות. היא יודעת שהיום הוא צריך לנכש עשבים שוטים ברחבי הקיבוץ, להשקות קצת, לשוות למקום מראה חי יותר. ברכה חוששת שיצא מבלי ללגום דבר ומבלי לטעום מהכעכים שהכינה אתמול. לא, היא לא תיתן לו ככה לצאת, זה לא בא בחשבון.

את הפאות גידל רק אחרי שיצא מן הבית. עד אז הוא לא העז. אבא שלו לא הסכים. בקושי הצליח לעבור בשלום את לבישת הציצית. גם לזה גילה אביו התנגדות נמרצת. ניסים זכר שיחה ששמע באקראי באותו חורף אחרון שלו בבית הוריו. "הוא לא פושע, אברם" שמע את אמו אומרת, "בסך הכול קצת התחזק בדת." אבל אבא שלו מיאן להקשיב. "מה יש לך?" שאלה אמו, "מה קרה? הוא לקח סמים? מה בסך הכול הוא כבר עשה?" כעסו של אביו טיפס מעלה, מעלה, במעלה הוושט, מיצי קיבה מעורבים בתחושת מחנק, והקול שלו נשמע איום כשצרח: "החוצה!"

ניסים לא הספיק לקחת ציוד. והתלבש בחופזה במה שנקרה לידו.

בחוץ היה קר. חורף של ינואר, גשם זלעפות. ממקום מושבו על הספסל נראה היה כאילו שלג עומד לרדת. ממקום מושבו על הספסל, בחולצה קצרה ובסנדלים, נראה כאילו אפילו אלוהים כועס.

אבל היום, עשרים שנה אחרי, עם פאות מסולסלות וגוף כחוש, ברכה דואגת לכל מחסורו.

היום, עשרים שנה אחרי, ברכה דואגת שלא יצא החוצה בסנדלים בחורף.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

17 תגובות

  1. אין ספק שכאשר הלך בדרכו שלו, מצא את ייעודו ויש מי ששומרת עליו שלא ילבש שוב את הסנדלים בחורף. מקסים.

  2. הסנדלים היו זיכרון צורב מהיציאה החפוזה כשאביו גרש אותו.
    הוא רוצה לשמר את אותו קור חודר של חודש ינואר כשעזב את הבית יודע שלא ישוב. אבל אהבה שמצא לצידו מונעת ממנו לשוב אל הכאב. הוא יוצא בנעליםמ גבוהות שתשמורנה על רגליו מפני מכאוב הזכרונות.

  3. מהמם כרגיל, בעיניי הסנדלים מסמלות את החופש בכל המובנים והנעליים מסמלות מסגרת ונוקשות…אני עברתי מנעליים לכפכפים…

  4. ספור קצר, מהודק ונוקב.
    עם כל האושר בחיים הנוכחיים, שמירתה של ברכה ואהבתה, מורגש געגוע לבית אבא…המשפט המסיים מעביר את הקור שעדיין מוחשי כמו גם את הכאב בגין אבדן הבית הראשון, בית הילדות

  5. ברכה על ראשו של ניסים- רעיה דואגת וחוששת, עוקבת ופוקחת עיניים; כמו מפצה היא על החסר בחוויה מכילה ועוטפת של אם, ממנה הופרד.

  6. מקסים.
    החיים שהיו ואינם, דילמות ערכיות, יחסי הורים – ילדים, בני זוג, על נתינה וקבלה.
    ועוד הרבה בסיפור כל כך קצר.
    אהבתי !

  7. דווקא השימוש בחורף הקר של ינואר. אפילו אלוהים כועס. העביר בי את התחושה כי החיפוש הפנימי שלו עדיין נמשך. ולא מצא מנוחה לנפשו כפי שחיפש. הפרטים הקטנים הם העושים את ההבדל בסיפור המצוין הזה, ניואנסים זעירים המרכיבים דמות.

  8. ככה זה כשצביה מסדרת מילים לסיפור. מדויקות כקרן לייזר, אף אחת לא מיותרת. וכמו קרן לייזר הן מגיעות למטרה ומאירות את המסר. כיף לקרוא צביה'לה

  9. במספר מצומצם של שורות, הצלחת לייצר אמפתיה לניסים שנדמה שקיים קצת בכל אחד מאיתנו.
    מהנה מאוד.

  10. סיפור קסום ומיוחד, הכתיבה מדויקת ומעוררת השראה.
    מזמינה אותך לכתוב בבלוגבוקס, אשמח לעקוב אחרייך שם!
    מחכה לך!

    1. תום היקרה
      לא מכירה את הבלוגבוקס.
      מאד אשמח להשתתף בו. האם תוכלי להסביר כיצד?

  11. היי צביה,
    מקסים אך קצרצר. הלוואי שתפתחי אותו יותר ותרחיבי ועדיין בגבול הזאנר של הסיפור הקצר.
    שבת של שלווה,
    יעל

  12. אהבתי מאוד את הסיפור. הבחירה בסנדלים כסמל ליחסי אב ובן היא בחירה מעניינת ומתוחכמת מאוד. הסנדלים או הנעליים,נעילתן או חליצתן קשורות למנהגי קדושה ואבל. כמו למשל בסצינה המקראית של הסנה הבוער. תודה, מריה.

  13. סיפור קצרצר אך לא פשוט בכלל. התחושות קשות, אך לפחות אחרי עשרים שנה יש (את) ברכה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך