אשתי זרקה אותי בגלל הצוענייה

סיפור על פלמנקו שהסתיים בפיאסקו
צילום: Michael Cohen commons.wikimedia.org Flickr

אשתי דינה, אלבוס ואני נסענו לחופשה בברצלונה. שכרנו דירה צנועה מעל שדרות קטלוניה. בכל בוקר הייתי יורד עם הפודל המתולתל בעל נפש האריה, ולאחר שהייתי אוסף את גלליו היה אלבוס מושך אותי באמצעות הרצועה שלו לעבר דירת הגג שלנו, שרובה מרפסת שמש, הצופה לעבר מגדליו המגלומנים משהו של גאודי.

בוקר אחד יצאתי לסיור השגרתי עם אלבוס מוקדם מהרגיל. על אחד העצים זיהיתי פתק מנייר אורז מחוספס ועליו נכתב: "מורה לריקוד". בשורה שמתחת נכתב: "פלמנקו" ובשורה השלישית, באותיות קטנות יותר, נכתב: "היעלמות".

מצא חן בעיניי ריקוד ההיעלמות. דמיינתי את עצמי עושה שני סיבובים כמו ב"הורה", הריקוד היחיד שאי פעם הצלחתי ללמוד עם רגליי המסורבלות, והנה אני נעלם… וכולם מחפשים אותי, כיף גדול.

בעודי מתבונן בשלט הצנוע, נעצר לידי קטלוני קשיש ואמר לי: "זו צוענייה מסוכנת, רקדנית הפלמנקו… מכשפה".

כיוון שדינה נסעה אל מחוץ לעיר ליום שלם, לביתו של סלבדור דאלי המרוחק כמאה וחמישים קילומטרים מהעיר, החלטתי לנסות את הריקוד. התקשרתי. בנייד היא הסבירה לי איך להגיע, והרגיעה אותי שלא צריך שום ניסיון קודם בריקוד.

בבית עתיק ברובע העני מצאתי את בסקניה. עיניה ירוקות, שיערה שחור כעורב, גופה גרום אך שרירי ומחרוזות רבות על צווארה.

"פלמנקו הוא סוג של לחימה", היא אמרה בעודה נועצת את עיניה בעיניי, "וטוב שבאת, כי אתה נראה תמים וכדאי לך ללמוד איך ללחום!"

"לא, לא… באתי ללמוד את ריקוד ההיעלמות", אמרתי לה וקטעתי באחת את הסבריה על אומנות הריקוד והמלחמה.

"או… זה די מסוכן בשביל מי שאין לו ניסיון בכישוף", ניסתה בסקניה לשכנע אותי לרדת מהעץ.

"סבתי, שנולדה בצפון יוגוסלביה, הייתה בת למשפחה צוענית. ולסב סבה היה קרקס נודד", חשפתי בפניה את העץ המשפחתי.

עיניה ברקו והיא הסכימה.

"תקשיב טוב טוב לחוקים, כי אחרת אפשר להיעלם ולא לחזור. קודם אני שמה לך בנחיר הימיני טיפה מהחומר הזה", הראתה לי בקבוקון עתיק שעליו חריטה של גולגולת שחורה, ובתוכו חומר דמוי כספית אך בצבע זהב. "אחר כך אתה עושה את הצעדים ואת הסיבוב שאלמד אותך ואז אתה נעלם. כשאתה 'לא כאן', אינך יכול להתערב בשום דבר בעולם ש'כאן', לא להשמיע קול, לא להזיז דברים, לא לגעת בחפצים או באנשים. כלום, שום יכולת של הפגנת נוכחות, רק צופה שאינו מתערב. אפילו הבגדים שעליך יהפכו לבלתי נראים".

בסקניה הביטה בי במבט מלא משמעות והמשיכה, "כשתחליט לסיים עם מצב ההיעלמות, אתה צריך לעשות את הצעדים ואת הסיבוב בדיוק בכיוון ההפוך, ואז תחזור לכאן. אם לא תדייק בצעדים או בסיבוב, לא תחזור. במצב כזה תחזור אליי, וכדי שאוכל לדעת שאתה כאן, אתה צריך לשכב על הקצה השמאלי של המיטה הזו. בכל כמה שעות אבדוק בעזרת כפפות מיוחדות אם אתה כאן במיטה. ואם אמצא אותך, אצוק טיפה מוזהבת לנחיר השמאלי ובאותו הרגע תחזור לעולם שכאן".

חלום גדול עומד להתגשם. וההנחיות של בסקניה השרו עליי ביטחון שאסון גדול לא אמור להתרחש. טיפה מוזהבת זלגה לנחיר ונספגה בכל תא ותא בגופי, עשיתי את הצעדים ואת הסיבוב, ולפתע גופי הלך ונהיה קל, חסר משקל, מרחף ולבסוף נעלמתי. אלבוס הסתובב כנשוך נחש, חיפש והריח, התייאש וברח מהבית.

יום שלם הסתובבתי ברחובות העיר והצצתי לכל מיני מקומות, שלא את כולם ארצה ואצליח למנות. לדוגמה צפיתי בבעלי מלאכה עת עשו אומנותם בטבעיות, ברקדניות בסטודיו בעת חימום ואלתור תנועה, נכנסתי לכלוב האריות בגן החיות המקומי ואפילו חדרתי למסגד מוסלמי קיצוני כדי קצת לרחרח ולהציץ, ועוד ועוד.

בערב ניסיתי את הצעדים ואת הסיבוב בכיוון ההפוך, אבל ללא הצלחה. ניסיתי שוב ושוב, ונשארתי אינו נראה.

כדאי לציין שבצד השני של העיר דינה הספיקה לחזור מביתו של סלבדור בזמן, למרות השעונים הזולגים שבהם צפתה. היא נמלאה דאגה וחרדה כשלא מצאה אותי בערסל המפנק על הגג עם רצפת העץ, בצילה של הפרגולה הסגלגלה, ואפילו הודיעה במשטרה על היעדרי.

חזרתי לבית הצוענייה, נשכבתי על המיטה. היא הייתה בחדר אך לא הבחינה בי כמובן. ניסיתי לגעת בה, לנער אותה, לצעוק באוזניה ולהזיז חפצים. לא עזר. נשכבתי שוב על קצה המיטה, בדיוק במקום שהסבירה, וגייסתי את שארית סבלנותי.

לאחר שלוש שעות הגיעה הישועה. ראיתי את בסקניה שמה את הכפפות המיוחדות, דמויות רקמת חיה קדמונית, והן זיהו אותי מיד. היא נטלה את הבקבוק ויצקה טיפה לנחיר השמאלי.

בדיוק באותה השנייה אלבוס הצליח להנחות את דינה ואת שלושת השוטרים שהצטרפו לחיפושים, והם פרצו בסערה את דלת העץ הענקית. בדיוק אז חזרתי לעולם שכאן. הם ראו אותי שוכב עירום על המיטה הענקית, ואת הצוענייה רכונה מעליי, נוגעת קלות באפי.

ניסיתי להסביר…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

21 תגובות

  1. ההעלמות היא בעיני כלי מעולה להרחבת התודעה ולחשבון נפש.
    הסיפור שלך מוסיף לקח חשוב- לא קל להיעלם אך עוד יותר קשה לחזור.

  2. אכן ההעלמות היא כלי להרחיב התודעה לחשבון הנפש ואולי להתחבר לכח המרפא שבלא מודע

  3. נושא ההיעלמות מרתק בעיני ואף מושך ומעורר מחשבה ופנטזיות… כשקראתי גם את התגובות לסיפור, חשבתי שרק גברים הגיבו עד כה. אני חושבת שאין זה מקרי. ייתכן ולנשים טבעי יותר להישאר באותו מקום מבלי להיעלם, לא כי הן לא רוצות בהכרח, אלא, כי תפקידן כאם, מחייב אותם להיות נוכחות תמיד עבור ילדיהן, למקרה שיתעורר הצורך. לגברים, ההיעלמות נגישה ואפשרית יותר, אם כי, גם הם בדומה לילדים, זקוקים לבית ואם/אשה, שיחכו להם עם חזרתם.

  4. הסיפור הוא משל.
    העלמות היא מצב נפשי.
    אינני חושב שהעלמות תפגום באמהות ובאחריות נשית אחרת. כמובן, צריך להתחשב ולא לפגוע בקרובים לך.

  5. משאלת לב של כל אחד, לפחות פעם בחיים, להיות סוג של זבוב על הקיר.. הגשמת חלום, גדעון גולדמן. מצוין!

  6. המפלט הכי נכון מהחדשות הקשות ומהטירוף, אלה סיפורים מנותקים מהמציאות שעושים רק טוב ומעוררים מחשבה ללא קשר לאקטואליה.

  7. שבתי לביתי בסימטא אפלה פתאום הסתער עלי נער פלסטינאי עם סכין בידו. בתנועה מהירה חטפתי לו את הסכין וחרטתי על הקיר: מלחמה לפחדנים- שלום לאמיצים, והחזרתי לו את הסכין. הוא אחז אותה היסס לרגע קט ומיד זרק אותה הביט בי בעיניים..ולחץ את ידי

  8. גידי יש עוד מקומות כאלה בברצלונה , חבל שלא באתם אלינו. היינו לוקחים אתכם למקומות קסומים שם

  9. שלום רפי. באמת היה חסר מדריך מקומי שיגלה עוד מנסתרות העיר. מתחייב לבקר בפעם הבאה

  10. יצא לי לקרוא כמה וכמה מסיפוריך והרוב על המזרח הרחוק. דוקא התחברתי לסיפור הצועניה. מציאות שיותר קרובה למנטליות שלנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ציור מבט מאחור

צ'אקרות

תרגול תודעה, גוף ונפש

תמונה של צחי

הגדול מכולם

על דינוזאורים, לווייתנים ופטריות ענק

תמונה של איתן

הותר לפרסום…

יש מי שמצטמרר ממילים אלה ויש מי שרותם אותן לצרכיו

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

דילוג לתוכן