שלג מניו יורק, אישה מברזיל ואוכל ממדגסקר

סיפור קצר מהעיר ניו בבל
צילום: David Shankbone ommons.wikimedia.org

שלג ראשון של העונה, מעטה לבן מכסה את רחוב ווסט ברודוויי. מחזה מרהיב עין, אך לא לזמן רב – המכוניות הפולטות אפר, עשן וטיפות שמן והולכי רגל הופכים את המעטה הלבן ללכלוך הרגיל. עם רדת החשכה תרד הטמפרטורה מתחת לאפס, ולפי דברי המורה עמיצור מבית הספר פיק"א בפתח תקווה, בטמפרטורה כזו שלג קופא והופך לקרח חלקלק. הקרח עלול לגרום לאזרחי העיר העוברים לפני חנותנו למעוד ולקבל מכה בישבנם העדין, וזה יגרום לתביעות כספיות ענקיות.

החלטנו לנקות את המדרכה. אדגרדו, מאופר, אודם על שפתיו ועגיל באוזנו, חוזר מחנות חומרי בניין ואת חפירה בידו. אילו היה מועמד לאיזו התיישבות עובדת לבטח היה נכשל. כולנו משתתפים בהתלהבות מרובה בעבודה הפיזית של ניקוי המדרכה. קלוד אומר: "במדגסקר אמרו לי שהדולרים מתגלגלים ברחובות ניו יורק. מאז שבאתי אני הולך עם הראש באדמה, מקווה למצוא איזה דולר לרפואה, אבל אני רואה רק מדרכות מלוכלכות."

מייק מברוקלין אומר: "רואים שזה חורף ראשון שלכם, צריך לפזר מלח כדי ששאריות השלג לא יקפאו." אני, מפתח תקווה, ממהר לחנות חומרי הבניין וקונה מלח לפיזור. תמרה מטורונטו עומדת וצוחקת: "שני אינטש ואיזו מהומה אתם מחוללים." המאופר מפורטו ריקו, שקיווה לתפוס בן זוג אמיד, אומר: "באנו לניו יורק לעשות כסף, ונראה לי שרק הלוטו יכול לעזור לנו."

"הזכרת לי לוטו – כבר כמה שבועות שאף אחד לא זכה וסכום הפרס תפח ל-190 מיליון דולר", ואני חושב: "מכובד, הרבה מאוד כסף, יכול לסדר אותי ועוד יישאר לתרומות". הבעיה היא שהרבה מאוד אנשים חושבים כמוני, לכן התור לפני דוכן הלוטו עצום. מייק הסכים לקנות בשבילי את כרטיס ההגרלה. מייק נולד בברוקלין, לעמוד בתור זה דבר טבעי בשבילו, כבר בגן הילדים החלו ללמד אותם איך עושים זאת.

אני שואל את קלוד: "איזה מאכלים אוכלים במדגסקר?", והוא עונה: "אתה בא היום לאכול אצלנו, תטעם אוכל אפריקני אמתי, כבר אני מודיע לאשתי להתחיל בהכנות."

בשעה 8 היו החנות והמדרכה נקיות, בשעה 9 הגענו לדירתו בברונקס. היה קשה להיכנס, מכיוון שאשתו הברזילאית נרדמה ולא שמעה את הדפיקות והצלצולים בדלת ולקלוד לא היו מפתחות.

בפנים הסתבר שהאוכל לא היה מוכן. קלוד ואשתו דיברו בקולות נמוכים בחדר השינה, ואז הוא יצא מהדירה ואמר לי לחכות. בינתיים אשתו, עם פנים מקומטות משינה, שיער סתור וגופייה גדולה ממידותיה, צופה בטלוויזיה בערוץ הפורטוגלי. לא הבנתי כלום, אבל מידי פעם העפתי מבט אל הפתחים הגדולים בגופייה, שחשפו הרבה עור חלק ושחום.

קלוד חזר עם שקית מהסופר מרקט הפתוח 24 שעות והחל להתעסק באטיות מרגיזה במטבח. בטני קרקרה. סבלנותי הייתה פוקעת לולא אשתו החטובה שלבשה גופייה גברית הגדולה בהרבה ממידותיה ותחתונים זעירים. מידי כמה דקות היא קמה והלכה לחדר השינה ולי הזדמן לראות את פלחי ישבנה העגלגלים והמוצקים הנעים בהרמוניה נעימה, ואז חזרה והמשיכה לצפות בטלוויזיה בתכניות מלל בפורטוגזית.

בשעה 11 גמרתי לאכול אורז לבן רגיל בהחלט ללא תבלינים וסלט ירקות המורכב מחסה ועגבניות חתוכות לארבעה חלקים. בחצות פגשתי את אשתי רותי מחכה לי בסלון בפנים חמוצות: "חבל שאכלת, הכנתי לך שניצלים ופירה שאתה אוהב".

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. לא מכיר אותך אבל מכל הסיפורים משתמע שהם מבוססים על המציאות שלך. אם כך אתה מספיק הרבה.

  2. איזה כף… הצלחתי אפילו להריח את ריח הבייגלים על אף השלג שזלפף במדרכה בתערובת המלח.

  3. היית צריך לעצור בדוכן הלוטו בדרך לברונקס.
    סיפור חמוד שמזכיר לי את ניו יורק

  4. אני אוהבת את הסיפורים של שמוליק. בסיפור שלפנינו זה מתחיל במשהו בנאלי כמו שלג בניו יורק ומסתיים במקבילה שלו בישראל: ׳שניצל ופירה׳. ובין שניהם מרכיב שמוליק סיפור קטן על אנשים פשוטים מכל העולם המנסים לממש את החלום האמריקאי בגדול.

  5. נהנית מהחמוקיים, זה מזון לעיניים.
    פירה ושניצל עוד תאכל הרבה.
    עיר קוסמופוליטית עם קצב מיוחד . לפי הסיפורים המעניינים שלך כנראה ספגת את התפוח ואת החלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אורית

שינון ולא יותר

הערכת הלמידה בישיבות על פי הטקסונומיה של בלום

תמונה של יגאל

חרקירי מודרני

הדרגים הפוליטי והביטחוני חייבים לקחת אחריות אמיתית

דילוג לתוכן