יומנה של אישה נבגדת

סיפור קצר וכואב
חץ בלב
תמונה: pixabay.com

לפעמים זה פשוט תופס אותך ככה, כשאת הכי פחות מוכנה לזה, כאילו שמישהו יושב לו שם למעלה, רואה כל מה שאת עושה, ומגיב בהתאם.

אז ככה, לתומי, לא בשביל משהו מיוחד, קצת חיטטתי לו אתמול בתיק, אולי אמצא איזה עקבות, מי יודע, עגיל שנתלש ונמצא על הרצפה, מפית נייר עם שם של מסעדה לא מוכרת, חשבונית מס עם שם של מלון. הרי הוא מגיש הכול כהוצאה מוכרת, גם אם היא, הגברת, לא ממש מוכרת, בכל אופן לא לי.

אז אני מחטטת, אמנם קצת מתייסרת על החיטוט, חוששת שהוא יתעורר בעוד רגע, ובעיקר חוששת ותוהה מה אעשה במידע שאמצא שם. הרי לא אוכל להטיח בו דברים כגון "מה עשית במלון ההוא" או "מי זאת", כי מאיפה את יודעת על כך אם לא חיטטת לי בדברים, חדרת לי לפרטיות, נכנסת לי לוורידים, התיישבת לי בעורק הראשי.

אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה, ומשלמת את המחיר המלא על החיפוש. אני חושבת שלפעמים זה פשוט ככה בחיים. את מחפשת משהו, ובין שאת מוצאת בין שלא, מיד מתעורר בך הצורך לחפש עוד משהו. חדש, נוסף, עדכני. אני אפילו לא יודעת מה אני מחפשת, כנראה את יום האתמול, את האהבה הענקית שהייתה שם פעם, או אולי לא הייתה בכלל, מי יודע.

אבל כמו שאמרתי, לפעמים זה תופס אותך ככה הכי חזק שאפשר.

אני יושבת על הכיסא הנוראי הזה אצל רופא השיניים שלי, ד"ר מחמוד קוראים לו. אימא הרימה גבה, רופא ערבי? זה לא קצת מסוכן? אבל אני אמרתי לה שהיא מדברת שטויות, ד"ר מחמוד הוא רופא נפלא, יד של קוסם יש לו, אפילו הזריקות שהוא נותן לא כואבות, כולם אומרים את זה. רק הכיסא הזה, מי שהמציא את כיסא העינויים הזה היה בטח סדיסט מושלם, את יושבת עליו כלואה, לא יכולה לזוז, ואם כבר תזוזי, המכונה הזו, שמשמיעה רעש מצמרר של חריטת גיר על לוח, תפצע אותך כמו כלום. מה יש לומר, כיסא עינויים כזה יש רק לגניקולוג שלי. מי שהמציא את הכיסאות האלה צריך להישלח להסתכלות.

אז כמו שאני יושבת על הכיסא לטיפול שורש, הפה שלי פעור לרווחה ומכשיר שותה לי את הרוק, אני שומעת שיחה בין ד"ר מחמוד לרגינה, האסיסטנטית שלו. בחורה יפה כזו, לא הייתי מאמינה שגם לה אין ביטחון עצמי בשיט, וגם היא מחטטת לגבר שלה בדברים, רק בניגוד אליי היא לא מתביישת לדבר על זה בקול רם. וככה היא מספרת לד"ר מחמוד איך היא מרגלת אחרי בעלה בלי בושה.

"נו מה הוא חושבת לו?" היא שואלת, "שאני טיפשה? שאני לא יודעת מה הוא עושה?" "אהבה זה בתוך הלב, בֹּה", מצביע ד"ר מחמוד על הלב שלו,"אם את לא מאמינה לגבר שלך, חבל על הזמן שלך, הבנת?" הוא שואל. "אתה גבר, אתה לא מבינה בדברים כאלה", היא עונה לו, "אישה צריכה ככה חזק מחזיקה גבר שלה, אחרת בורחת חת שתיים", רגינה מאגרפת שתי ידיים עדינות. "אני מסביר לך עוד בָּעם", הוא עונה, "אם אין אמונה, אין אהבה, הבנת?" "אמונה זה דבר אחד ואהבה דבר שנייה", היא עונה לו בשלווה. "לא", הוא מתרגז, "אם את לא מאמינה לו, אז חבל על הזמן שלך בכל מקרה". "אתה מדברת שטויות", היא מחייכת. "אז אני אספר לך סיפור שתביני, טוב?" הוא כמעט מאבד כמעט את הסבלנות. "בָּעם הכרתי איזה בחורה, ככה בלי אמונה בלב שלה, היא לקחה בלש אחרי הגבר שלה, אבל הבלש לא מצא כלום, שום דבר, נקי כמו חלון שקוף היה הבעל שלה, אבל הוא עזב אותה בכל זאת, את יודעת למה?" "למה?" "בגלל שלא הייתה לה אמונה בלב שלה, ככה בֹּה", ד"ר מחמוד שוב מצביע על הלב שלו.

אני יושבת על כיסא העינויים, הפה שלי פעור לרווחה, ואני חושבת על מה שסיפר ד"ר מחמוד ברגע זה, ואיך זה שדווקא היום, אחרי שאתמול בלילה חיטטתי לו ככה, איך זה שדווקא היום אני שומעת את הסיפור הקשה הזה. מה זה בא לרמוז לי?

לא יודעת, בחיי, אני ממשיכה לשבת שם על הכיסא, ד"ר מחמוד גוחן מעליי ובלי לשים לב הוא מושך לי בשערות. אבל אני לא מרגישה שום כאב, רק זיכרונות שמציפים אותי כמו מבול, איך ראיתי אותו בפעם הראשונה, לא, לא את מחמוד, אותו, את הבעל שלי, כמה גבוה ויפה הוא היה בעיניי, יצירת פאר של הטבע, ואת הלילה ההוא במכונית שלו, כל כך חם הוא היה עליי שלא הייתה לו סבלנות לחכות עד שנגיע לחדר נורמלי.

ואיך הוא הציע לי נישואים, משהו שבאמת אי אפשר לשכוח, אפילו שהיום הוא מכחיש, אבל זה היה כך בדיוק, כמה אהבה הייתה שם, אלוהים יודע, והוא הוציא מהכיס את הקופסא הקטנה המיוחלת, חשבתי לי שלעולם זה לא יקרה, אבל זה קרה. הוא פתח את הקופסה והייתה שם טבעת נוצצת, תתחתני איתי, הוא אמר. תתחתני איתי. ואני התעלמתי מהעברית הלקויה הזו שלו, ונפלתי לזרועותיו.

אני שומעת את ד"ר מחמוד: "אם יש שכל, כבר לא צריך שום דבר אחר", הוא אומר לרגינה, והחיוך שלה מעצבן אותו כנראה כי הוא כמעט צועק: "אהבה זה בֹּה בלב שלך. אם אין לך אמונה, לא שווה שום דבר, הבנת?"

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. צביה את ממשיכה לשקף את המציאות המרה של בני זוג נבגדים.לא נעים להיות בצד הנבגד אך מסתבר שלצערינו עצם הפעולה גורם לנו להיות חשדניים כלפי הזולת בכלל ועוד יותר חשדניים כלפי הפרט בכלל.
    כתיבתך גורמת לצפות למאמר/סיפטר קצר הבאים.שאפו והמון כבוד….

    1. הן מופתעות כי האמת המוטחת יש לפנים מאד כואבת. אבל הבשורה הטובה היא שיש חיים אחרי…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של גדעון

טעון שיפור

לישראל דרוש מבנה ממשל אפקטיבי ויציב שיאפשר משילות

תמונה של בורוכוב

סכנת נעילה

על הסכנה שבנעילת מכשירים ממרחב הסייבר