מחפשי הדרך

בפרק הקודם סיפרתי על ספרו של פלובר "בובאר ופקושה", והסברתי שאני רואה בו מעין טיוטה שהסופר לא השלים. להלן אתאר את המשך הסיפור, וגם אסביר מה הערך שאני מוצא בספר זה, למרות מגרעותיו.

לאחר שקנו אחוזה, כמעט התרוששו, למדו מטאורולוגיה, אסטרונומיה, גיאולוגיה וארכיאולוגיה, הנה שני הידידים כבר בני 52, ופקושה מתוודה שמעולם לא ידע אישה. בובאר מתוודה שהיו לו יחסים עם כובסת, ונודע לו שהרתה למישהו אחר (עמ' 68, והרי קראנו שתי גרסאות אחרות לעיל!).

מארכיאולוגיה הם עוברים להיסטוריה של צרפת, בעיקר למהפכה הצרפתית ולשינויי המשטר במאה ה-18. משם הם עוברים לימי הכשדים, תקופת הומרוס וכו'. הם אינם מרוצים ממה שהם קוראים, ומתכוונים לחבר בעצמם ספר היסטוריה, תכנית שכמובן לא באה לידי מימוש. מכאן הם עוברים ליצירותיהם של שייקספיר, רסין, וולטר, ולתר סקוט, אלכסנדר דימא, ז'ורז' סאנד, ויקטור הוגו. מחליטים לכתוב מחזה, וכדי להתאמן הם משחקים את "פדרה" בפני מרת בורדן האלמנה, מלי המשרתת, וגורז'י, נגר שלעולם אינו מסיים את עבודותיו. הם מאזינים להטפותיו של המורה פטי, המציע לפרק את הצבא מנשקו, לבטל את בית המשפט, להקים רפובליקה שבראשה דיקטטור.

מכאן הם עוברים לפילוסופיה מדינית, ושוב רשימה גדולה של ספרים בנדון. על דבר אחד כמעט שאין דיון עד כה בספר: לפי כמות האירועים המסופרים בספר – השניים מתקרבים לגיל שישים, אבל לא מוזכרת לגביהם כל קרבה לליבידו (מונח של פרויד, אבל אין לי מונח המתאים לתקופתו של פלובר). פקושה מזכיר את תומתו עד גיל 52 ובובאר מזכיר אישה שהתאלמן ממנה, או לחלופין – ברחה עם הקופה. הסופר, שבעצמו לא נישא ולא נולדו לו ילדים, חש כנראה שהיעדר התשוקה הוא בלתי סביר, והוא מפגיש את פקושה עם סצינה קורעת לב של תשוקה: הוא עד (חבוי) לווידוי אהבתה של גברת קסטיון הנשואה למאהב שלה, גורז'י הנגר, שמבקש לנטוש אותה ולהתגייס. היא הייתה נפגשת עם אהובה במחסן, ועתה בייאושה על כך שהוא נוטש אותה, היא מוכנה לתת לו כסף, לברוח עמו, רק שלא יעזוב אותה. גורז'י לוקח ממנה כסף, מכנה אותה זקנה ונוטש אותה. הנושא הזה מתפתח עוד מעט: בובאר מציע נישואין למרת בורדן בעלת השפם, ופקושה מצליח להתייחד עם המשרתת מלי היפה. אבל לשניהם מפח נפש: מרת בורדן מבקשת כנדוניה את אחוזת אקאל ופקושה נדבק בעגבת.

נושאי עניין אחרים: ריפוי במיגנוט, חיפוש זהב במקלות קסם, סיאנסים עם שולחנות זזים. אחר כך מבקשים לברר אם יש אלוהים, אם העולם קדום, אם יש אמת בסיפור הבריאה, אם יש בחירה חופשית לאדם (האם פושע יכול לבחור בחיים אחרים?), האם יש בסיס למוסר, האם יש השגחה עליונה – הם קוראים את שפינוזה, הגל, דקארט, קאנט, לייבניץ. כמובן, נוצר ריב בנדון עם הכומר ז'פרואה ועם ראש העיר פורו.

הם מגיעים למסקנה שאין לחיים טעם, ולכן מחליטים להתאבד, ואפילו מכינים חבלים ועניבות חנק באסם, אך ברגע האחרון חוזרים בהם מן הטעם שלא כתבו צוואה. הם נקרים לחגיגות חג המולד, ומכפירה גמורה הם הופכים למאמינים אדוקים, קוראים בתנ"ך ובברית החדשה, מתפעלים מישוע שאהב עניים. הם צמים, פקושה אפילו מסתגף. הם הולכים למקומות שבהם, לפי הסיפורים, הבתולה הקדושה חוללה ניסים והבריאה חולים. שם מופיע גוטמן היהודי, מוכר תשמישי קדושה שמחליף מקצועות, ומישהו מכנה אותו "יהודי מזוהם!" חשבתי שאולי גם פלובר חבר ליוצרים האנטישמים (שייקספיר, דיקנס, טורגנייב, דוסטוייבסקי), אבל מסתבר שהדברים אינם נאמרים על ידי הסופר, אלא על ידי דמות מבאי המקומות המוקדשים לבתולה הקדושה.

נופל לידיהם הספר "בחינת הנצרות", ובעקבות הקריאה בו הם "יוצאים בשאלה": מסתבר שדמויות המופת במקרא היו בעלי מומים מוסריים; האל ברא את האדם חוטא, מדוע הוא מעניש אותו על חטאיו?; איך ייתכן שמשה כתב את התורה, הרי כתוב בה שהוא מת; הנביאים טענו שראו את אלוהים, אבל הרי כל נביא מתאר אותו אחרת; מדוע יש כל כך הרבה סתירות בתורה? מהספר הזה למדו שהקתולים הרגו ועינו פרוטסטנטים, יהודים ומוסלמים – יותר ממה שהרומים הרגו נוצרים.

השניים מרחמים על ויקטור וויקטורין, בנו ובתו של טואש, הפושע האסיר, ולוקחים אותם תחת חסותם, אך הם נכשלים בחינוכם, כי הילדים נוהגים באלימות ובמרמה כמו אביהם. ויקטור כמעט הורג את בנו של הנוטריון, וויקטורין מתנשקת עם בן זה ושוכבת עם גבר זקן. לא עזרו להם ספרי החינוך של רוסו ופסטלוצי.

יש עוד חיפושי דרך לשני הגיבורים שלנו, אבל נדמה לי שנתתי מושג בדבריי על מבנה הספר.

ועכשיו להמלצה: אני מודה שהתחנות בחייהם של שני הגברים הבודדים האלה שיצרו חברות אמיצה ביניהם – באמת ריתקו אותי, הגם שאין-ספור הספרים המוזכרים ברקע ואין-ספור התמורות שעוברות עליהם די מעייפים. אני קראתי, ואינני מצטער, אבל אבין את מי שחושב אחרת.

"בובאר ופקושה" מאת גוסטב פלובר, תרגום מצרפתית – יהושע קנז, עם עובד 1997, 350 עמ'