טיוטה

מבין כל הספרים של גוסטב פלובר שקראתי, נראה לי שהיצירה המבולגנת ביותר היא "בובאר ופקושה", יצירה שהקדיש לה שנים רבות מחייו ואשר מעולם לא סיים, כי נפטר כשבאמתחתו תכנית באשר להמשך היצירה. עליי "בובאר ופקושה" עשה רושם של טיוטה, שבבוא הזמן אמורה לקבל את השיוף האחרון בידי האיש שהביא לעולם את היצירה הנחשבת לאושיית תרבות עולמית – "מאדאם בובארי". ומדוע אני משער שמדובר בטיוטה? משום שיש בכתב היד הזה חזרות על אותם הנושאים, משום שפלובר התכוון לכנות את היצירה "סיפורן של שתי קרציות", ולהוכיח באמצעות שני גיבוריו עד כמה אין תועלת בידע שהאדם יכול להגיע אליו. וכן, פלובר העיד על עצמו כי קרא 92 ספרים (אני ספרתי יותר!) בתחומים שבהם לא היה לו מושג קודם לכן, כגון כימיה, רפואה, חקלאות וכו' – כמפורט ב"אחרית דבר" של יהושע קנז בסוף הספר. לא נראה לי סביר שסופר שמוציא מתחת ידו יצירות מופת, ישאיר בכתב היד האמור להיהפך לספר רשימה ענקית של ספרים שעליהם ביסס את התובנות שלו. וכן, באיזה שהוא שלב הסופר שכח שהגיבור בובאר הוא אלמן, וכותב שהייתה לו חנות, ואשתו ברחה עם הקופה (עמ' 7 לעומת עמ' 12).

ואף על פי כן, יש ערך מוסף לקריאה ב"טיוטה" זאת, כפי שאני מכנה אותה. אספר בקצרה במה מדובר ביצירה זאת, ואתלבט עם הקוראים אם ראוי להמליץ על קריאתה.

ביום חם באחד הבולווארים בפריז יושבים שני אנשים ששמותיהם רשומים בכובעיהם, שני גברים בודדים בני 47, שמתוודעים האחד בפני רעהו ומוצאים שיש ביניהם המון משותף. מלבד הגיל, גם המקצוע – בובאר הוא לבלר בבית מסחר לאריגים בבעלות דודו, ופקושה לבלר במיניסטריון הצי. בובאר היה נשוי, אך התאלמן, ופקושה רווק. שניהם, אם כן, בודדים, והם חשים שיש ביניהם הרבה מן המשותף ומחליטים לבלות יחד במסעדות ובבתי תרבות שונים. לימים נודע שהדוד שאצלו עבד בובאר כלבלר נפטר והשאיר ממון רב לבניו "החוקיים", והוא מכיר בבובאר כבנו, ולכן מוריש לו שליש מממונו – עבור בובאר זהו אוצר אגדי. כאן המקום לציין שבמקום אחד בספר מצוין השם המלא של השניים (עמ' 11), אבל לאורך כל הספר הם מוזכרים רק בשם המשפחה – בובאר ופקושה.

השניים נועצים וקונים בכסף הזה אחוזה (33 הקטר, טירה וגן) באזור הקרוב לעיר קאן. אחד הביקורים הראשונים שהם עורכים באזור הוא אחוזתו של הרוזן דה פאוראז', והם המומים ממה שהם רואים: 14 עובדים קוצרים שיפון, עדר כבשים ענק, רפת עם כמאה פרות, לול ענק, מכלאת שוורים. הם מבינים שהם טירונים בתחום, ומתחילים לקרוא ספרי חקלאות (וכאן באה רשימת הספרים שקראו בנושא, וכך יקרה גם בהתנסויות הבאות שלהם). הם קונים סוסים, פרות, עדר כבשים, שוכרים עגלונים, רועים, והכסף אוזל. לכך מצטרפים פגעי מזג אוויר, רמאות של פועלים, שריפה שפורצת בגדישים (כנראה הצתה), בעלי חיים מתים בשל טיפול לקוי, מזקקה של אלכוהול מתפוצצת וכו', עד שהם על סף פשיטת רגל, ונכונים אפילו למכור את האחוזה.

הם מאמינים שעליהם ללמוד מספרים את נושא המטאורולוגיה, ורוכשים ברומטר. ואז הם מחליטים להחכיר את האחוזה, לפנות לספרי אמנות, והופכים את הטירה למוזיאון, אחר כך פונים ללימוד כימיה ואנטומיה, וקונים לשם כך דגם של גוף האדם שניתן לפרק את חלקיו, אך אינם יודעים איך להרכיב אותו בחזרה. עורכים ניתוח בכלב, ניתוח שגורם למותו. מכאן קצרה הדרך לעסוק בבריאות, והם פונים לסמכות בנושא – ד"ר ווקורביי, וקונים ספרים המלמדים איך להיות בריאים. הם רואים עצמם ראויים לטפל בחולים (למגינת ליבו של הרופא), ויש להם הצלחות לא מעטות, אבל גם כישלונות – ראש העיר פורו מקבל טחורים בעקבות הריפוי שלהם. כמו כן הם מבקשים לזווג בין תרנגול וברווז, תיש וכבשה, כלב וחזיר.

מכאן הם עוברים לאסטרונומיה – לומדים איך נוצר היקום, מהי מהירות האור, סודות האבולוציה. מהאסטרונומיה הם עוברים לגיאולוגיה, ומחפשים מאובנים, חיפושים שכמעט גורמים למאסרם, כשהם מנסים לקלף מאובן מסלע. הם חוקרים על הלבה שבבטן האדמה ומחשבים את התקררות כדור הארץ וסוף העולם. מכאן עוברים לארכיאולוגיה, והופכים את מגוריהם למוזיאון, שבו הם מציגים סרקופג, שריון קשקשים וכו'.

על שאר הרפתקאותיהם ולימודיהם אספר בפרק הבא.