האומנות אל מול האמת

בשני הפרקים הקודמים של מאמר זה הצגתי סיכום קצר למדיי של עלילת הספר "הרוזן ממונטה כריסטו", ולא התעכבתי על ההתפתלויות העלילתיות הרבות בו ועל הסצנות המפתיעות והמרתקות הנפרשות לאורך עשרות עמודים. מטרתי היא להסביר את ההבדל שבין ההתפעלות שלי מהספר כנער, לבין מחשבותיי לגביו בימי זקנתי.

ובכן, מקובל עליי (בעקבות פיקאסו) כי האומנות מציגה בדיה שדרכה ניתן להסיק את האמת החבויה. אלא שבספר הזה הבדיה, העשויה לתפארת, אינה מכסה על אמת, אלא על שקר מוחלט, שכביכול יש צדק אלוהי, האל הוא חוקר לב ובוחן כליות, ונותן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיהו יז 10). המציאות מפריכה את פרי האמונה הזאת המקובלת על כל הדתות. ואם נטען שכל הגירושים, עלילות הדם והעלאת קהילות שלמות על המוקד – כל הפגעים שירדו על בני ישראל לאורך מאות שנים – קרו בשל חטאיהם, הרי שהשמדת מיליון וחצי ילדים בשואה מפריכה באבחה אחת את האמונה חסרת השחר הזאת. אלא שהמאמינים, הדומים לצרכני אופיום, נמצאים בעולם של הזיה, ולמציאות המרה אין שום תוקף בעיניהם.

לכן, כאשר הסופר חוזר ומדגיש כי הרוזן ממונטה כריסטו הוא שליח האל שמיטיב עם "הטובים" ומעניש את "הרעים" (ראו עמ' 365, 384) – הרי לפנינו בדיה (יפה, חייבים לומר), המכסה על שקר. דאנטס, כשליח האל, מעוצב כאדם-על: הוא מתחפש ללורד וילמור, איש עסקים אנגלי, לכומר איטלקי בשם בוסוני, לסינבאד המלח, לצאקונה, בנו של בעל אוניות עשיר ממאלטה – ואיש אינו מגלה את האמת; דאנטס הוא מומחה לארכיאולוגיה, למינרלוגיה ולתולדות הטבע (עמ' 141), בקיא בכימיה וברעלים (עמ' 179), וגם בפיזיקה (עמ' 224), הוא רוקח מומחה לתרופות ההופכות במינון מסוים לרעל, הוא סייף וצלף ללא מתחרים, הוא מדבר ערבית עם עלי, משרתו כרות הלשון (עמ' 362), ועיקר העיקרים: הוא מחיה מתים!

הספר מסתיים, כמצופה, במעשה טוב אחרון של דאנטס, הוא הרוזן ממונטה כריסטו: הוא מאחד את ואלנטין, בתו של דה וילפור מאשתו הראשונה, עם מקסימיליאן, בנו של בעל האוניות מורל, ומעניק להם עושר אגדי. מונטה כריסטו עצמו נעלם אל האופק, כיאה לדמות אלוהית.

כאמור, הרומן מעניין ומרתק, ולא בכדי הפך לקלאסיקה בתרבות הצרפתית והעולמית, שזכתה לאינספור עיבודים: אופרות, הצגות, סרטים ואנימציות. וכל כך למה? כי בלב בני האדם מפעמת התשוקה לעל-טבעי, זו בדיוק התשוקה שגם גרמה לכך שמיליארדי אנשים מאמינים שבן האלוהים נולד לבתולה מרוח הקודש.