האוצר הגנוז ומסע הנקם של שליח האל

בחלק הראשון הסברתי את השתלשלות האירועים עד שאדמונד דאנטס, גיבור הספר, הסתבך.

במצודת "איף" נותר דאנטס בייאוש נורא במשך 14 שנים, ללא שום דרך להידבר עם נציגי החוק. למזלו, מצטרף לתאו הנזיר פאריה, איש משכיל מאוד שסיבת מאסרו נותרה עמומה. לפני מותו הוא מגלה לדאנטס כי במערה סודית באי מונטה כריסטו חבוי אוצר ענק שהיה שייך לחשמן ספאדה. שלא במתכוון חושף הסופר בנקודה זו את השחיתות של הכנסייה, שהעשירה את "משרתי האל" על חשבון תמימותם של מאמינים שתרמו, כביכול, לכנסייה.

עם מותו של הנזיר בשנת 1829 (סמוך מאוד למועד פרסום הספר 1844), דאנטס מוציא את המת מהשק שבו היה אמור להיזרק לים, מניח את המת מכוסה במקום משכבו שלו, ונכנס במקומו לשק. בזכות היותו שחיין וצוללן מעולה הוא שורד, מגיע לחוף שומם, ונאסף על ידי ספינה שמצילה אותו. דאנטס מצליח להגיע למערה באי מונטה כריסטו, שם הוא מוצא את האוצר האגדי – זהב, יהלומים ואבנים טובות.

מאותו רגע, כשהוא עשיר מופלג בעל ארמונות וספינות, הוא מכנה עצמו "הרוזן ממונטה כריסטו" ויוצא למסע כפול של גמול ונקם. תחילה הוא מיטיב עם אלה שסייעו לו. הוא מציל מפשיטת רגל ומהתאבדות את מורל, בעל האוניות, שסעד את אביו הגוסס של דאנטס, ושילם את חובותיו, וגם ניסה להציל את דאנטס מציפורניו של דה וילפור. ואף מכניס לנמל אונייה חדשה המחליפה את "פרעה" שטבעה בים.

לאחר שהיטיב עם המיטיבים, מחליט דאנטס להעניש את "הרשעים" (עמ' 128): הוא שותל הודעה שקרית בטלגרף, הגורמת לדאגלאר (שבינתיים זכה לעושר ולתואר ברון), למכור מניות ולהפסיד הון. בהמשך הוא מוביל את דאגלאר היישר לידיהם של שודדים ברומא, הסוחטים ממנו את שארית כספו תמורת אוכל ושתייה. הרוזן ממונטה כריסטו מתגלה בפניו של דאגלאר כאדמונד דאנטס, ונוקם בו על שדן אותו לרעב בכלא ואת אביו למות ברעב.

הרוזן ממונטה כריסטו מלמד את אשתו השנייה של התובע דה וילפור איך סם רפואה הופך לרעל קטלני. היא מרעילה את חותניו לשעבר של דה וילפור ואת בתו ואלנטין, שאמורה לרשת הון מהורי אימהּ המנוחה. אלא שמונטה כריסטו מגן על ואלנטין, מחליף את הסם המיועד לה, ונותן לה גלולה המדמה מוות זמני. כאן אנו מוצאים שמונטה כריסטו, כנציג האל, מחיה מתים!

בהמשך, נודע לדה וילפור שאשתו השנייה, אלואיז, הרעילה ארבעה אנשים (אחד בטעות), כדי לזכות בירושה למען בנה אדואר, והוא מאיים עליה במאסר ובגרדום. אולם בבית המשפט, שבו אמור קאדרוס החייט העני ("הרשע" השלישי) לתת את הדין על בריחה ממאסר ועל רצח חברו בנדטו, המאמץ לעצמו את השם אנדריאה קאוואלקנטי (והוא למעשה בנם הממזר של דה וילפור והרמיין, אשתו של דאגלאר), נחשף קלונו של דה וילפור שניסה לקבור את התינוק החי. דה וילפור נמלט מבית המשפט, מגלה שאשתו השנייה הרעילה את עצמה ואת בנם אדואר, ומרוב יגון יוצא מדעתו.

הרוזן ממונטה כריסטו מחליט לחשוף ברבים גם את חטאיו הנסתרים הרבים של פרננד, בן דודה של מרסדס והאיש שהלשין עליו בעילום שם. כשהגיעה השמועה שדאנטס מת בכלא, נאלצה מרסדס להתחתן בלית ברירה עם פרננד, וילדה לו בן בשם אלבר. פרננד, שהסתיר היטב את חטאיו ובגידותיו, עלה לגדולה וזכה בשם ובתואר חדשים – הגנרל והרוזן דה מורסרף. אולם הידיעות בעיתון והעדויות של נערה שנמכרה לעבדות בשל נכלוליו של פרננד, גורמות לאלבר, החרד לכבודו של אביו, לדרוש מ"המעלילים" להיפגש לדו-קרב. מרסדס זיהתה מייד את אהובה משכבר הימים, אדמונד דאנטס. ביודעה איזה צלף מיומן הוא, היא מתחננת בפני הרוזן ממונטה כריסטו על חיי בנה.

דאנטס חושף בפניה את בגידת בעלה ואת העובדה שבשל הלשנתו הוא נרקב בכלא 14 שנים. הוא מוכן להשאיר את אלבר בחיים, ביודעו שהוא גוזר פסק דין מוות לעצמו. הקטע הזה, שמביא את תחינותיה של מרסדס על חיי בנה, ואת וידויו של דאנטס – בנוי לתלפיות. האם מספרת לבנה מה ששמעה מפיו של דאנטס, ואלבר מוותר על הדו-קרב ומבקש סליחה בשם שאביו. פרדננד מנושל מתוארו וננטש על ידי אשתו ובנו; הוא מושמץ בעיתון ובחברה ומתאבד בירייה.

הספר מסתיים במעשים טובים אחרונים: מרסדס מקבלת מדאנטס קצבה ואת דירת אביו המנוח. הוא נפרד ממנה לנצח (ללא "תיקון" לעוול שעשה לו פרננד). הרוזן ממונטה כריסטו מעניק לזוג הצעיר המאושר ואלנטין ומקסימיליאן (בעל האוניות) הון עתק, והוא עצמו נעלם אל אופק, כיאה לדמות אלוהית. בפרק הבא אסביר את השוני בין התפעלותי כנער מהרומן הזה, לבין מחשבותיי לגביו, ולגבי התפיסה המוצגת בו באשר לצדק האלוהי ולחלוקה הדיכוטומית בין "טובים" ל"רשעים" – בימי זקנתי.