הרומן "הרוזן ממונטה כריסטו" זכה במשך השנים לשלל עיבודים ותרגומים לעברית. בסדרת מאמרים זואני מתייחס למהדורה שיצאה בהוצאת מ. מזרחי, בתרגומו של יוסף כרוסט בשנת 2001 (384 עמ'). אתחיל בהערה תרגומית קצרה: מוזר בעיניי שהמתרגם התעלם כליל מההיגוי הצרפתי המבליע אותיות סופיות. הוא תעתק "מארסייל" כשההיגוי הוא מארסיי, "וילפורט" שאמור להיות וילפור, "אלברט" שאמור להיות אלבר, וכן הלאה.
בנעוריי קראתי את קיצורו של הרומן והוא השאיר עליי רושם אדיר. בינתיים זקנתי, והניסיון לקרוא את היצירה הזו שוב בשלמותה, הפגיש אותי עם מעקשים שלא יכולתי להיות מודע להם בקריאה הראשונה ההיא. הראשון והעיקרי שבהם הוא התחושה החזקה שהספר מבקש להטמיע בקורא: התפיסה שהגיבור הראשי הוא בעצם שליח האל עלי אדמות, שמעניק שכר ל"טובים" ומעניש בחומרה את "הרשעים", כשהחלוקה בין "טובים" לרשעים" היא ברורה וחד-משמעית.
לטובת מי שלא קרא את הספר ומבקש להבין את עלילתו, אציג את עיקרי הדברים: אדמונד דאנטס הוא ימאי מוכשר בן 19, המשמש סגן קברניט בספינה "פרעה". לפני שהאונייה עגנה במארסיי, נפטר הקברניט לקלר, ודאנטס מילא את מקומו. בעל האונייה, מורל, מייעד אותו להיות הקברניט במסע הסחר הבא. אלא שדאנטס מסתבך בבלי דעת בתסבוכת פוליטית חמורה: הקברניט הגוסס השביע אותו לעצור בדרך באי אלבה – לשם הוגלה נפוליאון בונפרטה – לפגוש את המרשל הגדול, ולהעביר ממנו מכתב סודי לאוהד הקיסר המודח, תושב פאריס בשם נוארטייה.
בהגיעו למארסיי מתבשר דאנטס בשתי בשורות טובות: מינויו לקברניט הספינה "פרעה", ואירוסיו לאהובת ליבו מהכפר הקטלוני שליד מארסיי – מרסדס. אלא ששלושה "רשעים" עומדים לו לרועץ: הראשון הוא פרננד, בן דודה של מרסדס, שמאוהב בה ורוצה לשאתה לאישה. "הפתרון" הקטלני לתסבוכת כזאת הוא להרוג את המתחרה, אבל זהו צעד בלתי אפשרי, שכן מרסדס הצהירה שאם אהבת חייה, אדמונד דאנטס, יומת, היא תתאבד; הרשע השני הוא דאגלאר, מנהל החשבונות של "פרעה", שמאמין כי הפיקוד על הספינה מגיע לו ולא לדאנטס הצעיר; והשלישי הוא קאדרוס, החייט העני שחומד את רכושו של דאנטס.
השלושה רוקחים הלשנה אנונימית המאשימה את דאנטס בבגידה במלך לואי ה-18, והסיבה: מגעיו עם האי אלבה. בעיצומה של מסיבת האירוסין עם מרסדס, דאנטס נעצר. ז'ראר דה וילפור, התובע המשפטי שחוקר אותו, מבין מייד שהצעיר חף מפשע; אבל ברגע שהוא קורא את המכתב שהביא דאנטס מאלבה, ואשר מיועד לנוארטייה, הוא קופא על שמריו. נוארטייה הבונפרטיסט הוא לא אחר מאשר אביו של דה וילפור (ששינה את שם משפחתו, כדי שלא יפגע בקריירה שלו). הוא מבין שדאנטס הוא איום מיידי עבורו, שכן המכתב מקשר אותו לקנוניה להשבת נפוליאון מגלותו באי אלבה ופלישתו מחדש לצרפת (כידוע, נפוליאון ברח מהאי אלבה, נכנס לפריז ושלט בצרפת במשך כמאה ימים עד להדחתו הסופית). דה וילפור שורף את המכתב, ומחליט ליצור מצג שווא שיעלים את דאנטס לנצח. הוא דן את דאנטס למאסר עולם במצודת הכלא הידועה לשמצה "איף". דה וילפור עצמו מנצל את המידע כדי להזהיר את המלך מפלישת נפוליאון, ועולה לגדולה.
האם דאנטס יימק בכלא? או האם הגיבור הראשי, שהוא שליח האל, ינצח את "הרשעים"? על כך אספר בפרק הבא.






5 תגובות
סוף סוף מאמר על ספר טוב שקראתי בזמנו.
תודה רבה על סדרת המאמרים
מחכה לשאר
מה התרגות הטוב ביותר לספר?
משה בהזדמנות זו שמענו על קיומם של ארבעה ספרים שנמחקו מהתנ"ך, אתה המומחה לעניין, האר את עינינו בבקשה
תודה מראש
גדעון שניר היקר,
אם אינני טועה, עניתי לך בדוא"ל. אחזור על תשובתי: יש יותר מעשרים ספרים המכונים "ספרים חיצוניים" שחז"ל לא מצאו אותם ראויים להיכלל בקאנון. ספרים אלה חוברו במקור בעברית, בארמית וגם ביוונית. הרי דוגמאות אחדות: ספר היובלות, ספר טוביה, צוואות השבטים, ספרי המקבים, חכמת שלמה, ספרי חנוך (א, ב, ג), ספר ברוך, איגרת אריסטיאס, משלי בן סירא. מוזר בעיניי שחז"ל לא ראו את בן סירא ראוי להיכלל בקאנון, אבל אימצו את ספר דניאל, שנכתב על ידי מחבר מתחזה, שכביכול יודע עתידות, כשנבואות אלה הן בדיעבד.
אני לא קורא ספרים, אבל את המאמרים שלך כן