צפצוף ארוך

סיפור קצר
Heartbleed openclipart.org

בכניסה לביקור במקום השמור ההוא, היא עמדה נבוכה. כבר הוציאה מכיס מכנסיה את הנייד, כבר הניחה את התיק האישי שלה, קרביו שפוכים אל המגירה הקטנה, אפילו את חגורת המכנסיים כבר הסירה, האבזם, אמר לה השומר, זה בטוח מה שעושה את הצפצוף, האבזם. הורידה, וניסתה שוב לעבור. המכונה השמיעה צפצוף טורדני, חזק אף יותר ממה שהשמיעה קודם.

שבוע לפני כן התלוננה עליו שוב. הפעם לא אשתוק, היא חשבה, אלך על זה עד הסוף. מספיק הפנס הזה בעין, מספיק השיער הנתלש מן הקרקפת, הכחול בזרוע, הלב השבור. הוא מצפצף עליה צפצוף ארוך. היא לא נספרת ממטר. עכשיו מספיק. להתלונן, וללכת על זה עד הסוף. בפעם הקודמת הגישה תלונה רופפת, לא בטוחה, לא נחרצת. במשטרה הרימו גבה. את מתלוננת או משחקת משחקים? את חייבת לחתום, לא, אי אפשר בעל פה, זה לא תופס, אז את באה או לא?

היא לא.

אבל עכשיו די. אסור לשתוק יותר. צריך להתלונן, לחתום, לדאוג להליכים עד הסוף. מספיק לרחם עליו. בלב חצוי הגישה את התלונה. חציו של הלב עדיין חומל, הייתה לו ילדות קשה, הוא גדל בלי אהבה, הוא לא יודע להעניק כי הוא לא קיבל. אך חציו האחר של הלב כועס, מתיז ניצוצות של אש, מתעלם מאהבה שהייתה שם פעם.

אז עצרו אותו.

הוא בטח רעב. אולי צמא. בטח מצטער. צריך לבקר אותו.

לכל הרוחות, המכונה הזו לא מפסיקה לצפצף.

לכי תסבירי להם שזה לא שום חפץ מתכתי. זה רק הלב שלך, שחציו כבר עשוי מתכת.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

15 תגובות

  1. צביה גולן את מוכשרת בכתיבת הסיפורים. אין ספק שמגיע לך לזכות תמיד במקום הראשון.

    חן חן לך.

  2. צביה! המאמר הקצר לדאבוני כל כך אותנטי לתקופה בה אנו חיים. הרגשות שלנו כבני אדם מיום ליום הופכים למתכת קשיחה וכבדה שאין אפשר להבחין אפילו בלב קטן של אדם פשוט. אוי כמה עצוב וחבל שזהו המצב.
    צביה אני תמיד אבל תמיד נהנה מפרי כתיבתך ואין לי ספק שעוד נשמע ונקרא מאמרים נוספים. כה לחי!

  3. צביה מדהימה.. אומנם הכתיבה שלך מגוונת ורבת פנים אבל שני מוטיבים חוזרים על עצמם בכל-
    הראשון- שמתישהו מגיע זבנג לפרצוף (או ללב) יש תמיד גורם הפתעה שגורם להשתנקות קלה… אני משערת שמי שהנושא המדובר הפעם קרוב לליבו- ודאי נחנק מהעוצמה
    השני – שאפשר לראות את התסריט מתוך המילים.. את מצליחה ליצור תמונה מוחשית וכך כקוראת, אני ממש מתלווה אל הדמויות שלך והאמפטיה מתגברת…
    נהדרת!!!

  4. צביה יקרה ואהובה.
    באופן טבעי אני נהנית לקרוא את מילותייך ולהפנים את המסרים שמתוכן…
    בחיים, כמו בחיים, אין שחור ולבן, יש טוב ויש רע, והם הולכים תמיד יד ביד בשבילי החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.
    אני מוצאת את עצמי מזדהה עם דמויותייך לא אחת, ולו בגלל שאת תמיד יודעת לגעת במקומות הכי חשוכים בנשמת האדם, ואז באחת לעורר אותם למחשבה אחרת, פתוחה יותר, חומלת…ובנוסף גם לשפוך אור על אותה חשיכה ולומר לנו בעצם: "זה החיים, אתה קצת מנצח, קצת מפסיד, והרבה חי, עד שאתה לא. אשריך יקירתי, המשיכי להאיר אותנו באורך.

  5. צביה את מדהימה
    הספור מקסים נהניתי לקרוא אותו.יש לך היכולת לברור ולדייק את המילים ולהגיש ספור קצר מתומצת ובהיר אך מציף ומטלטל.
    היכולת שלך "להשתעשע" עם המילה/ מושג ולכתוב עליו בפירושים השונים שלו בשפתינו
    (אותו "צפצוף" על היבטיו השונים).
    תודה צביה,
    מצפה לקרוא עוד מפרי עטך…
    ענת

  6. הלב הזה תמיד נושא אותנו לרגישויות שונות. ואכן ישנם פצעים שיישארו תמיד בתוך הלב אבל זו מציאות חיינו.

  7. ספור כל כך קצר וכל כך נוגע ללב. זה מה שקורא כשאתה דוקא לא מצפצף על העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה