"ואז הגיע הבוקר ואיתו זריחה מטונפת של אנשים – הומואים, לסביות, אג'נדר, ביג'נדר, טריג'נדר" משפט זה פותח את ספרו של דולב מור "מצעד הבהמות" (פרדס הוצאה לאור, 2025). אתחיל בווידוי: אני מאותם הקוראים שאוהבים יצירות ספרותיות או ליריות הנפתחות בוי"ו החיבור. כמו לדוגמה השורה המכוננת בשיר "נחמה" של המשוררת רחל שפירא: "ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו / בלי לבקש גדולות ונצורות". השימוש בוי"ו החיבור מכניס את הקורא באופן אותנטי ומיידי אל תוככי ההתרחשויות, אל המציאות שהסופר או המשורר משרטט, ומייצר אצל הקורא סקרנות לפענח מה קדם לוי"ו החיבור ומה יהיה בהמשך – פואטיקה פורעת סדר.
בספר ביכוריו "להציל את דובי הקוטב", העלה דולב מור את המושג "לשחוט פרות קדושות" לדרגת אומנות. בספרו השני, "מצעד הבהמות", חתרנותו הבלתי נלאית עולה שלב, והוא קורא תיגר על החברה הלהט"בית.
הרומן, שבמרכזו ארי ואורי, זוג תל אביבי על סף פרידה, שואב את הקורא לעלילה שוצפת. ארי, גיבור הספר, הוא נוירוטי ותזזיתי – "דרמה קווין מאוד לא במקצת" – לוקח אותנו למסע אישי סוער המשתרע על פני 300 עמודים. ארי מפרט את תולדותיו, מהתבגרותו כנער הומו ועד היום, מתאר את המפגשים המיניים שהזדמנו ושמזדמנים לו עם גברים שונים ומשונים, את אביו המזדקן, ובעיקר את הבדידות. שתי אלומות האור בחייו הן חתולו אוליבר ושכנתו רחבת הלב עמנואל. זוהי אודיסיאה הצוללת אל מעמקי הנפש, אל הייסורים, האכזבות, הניסויים והתעיות שככל הנראה מאפיינים כל אדם המתעצב ומתגבש, אך עבור הומו בן ארבעים היא טעונה במשמעויות נוספות.
הרומן גדוש בתיאורים ארוטיים וגרפיים, לדוגמה: "עצרנו בתוך חורשה קירחת. הוא יצא אחריי בהליכה מדודה, הביט בי ואמר שאני ילד יפה, ואמרתי לו : תודה גם אתה יפה, אפילו שהוא ממש לא היה יפה, הוא פשוט היה מדהים בבשר, לא ידעתי כמה בשר יכול להיות בגבר אחד, ולא ידעתי כמה בשר בגבר אחד יכול להעלות לי את האיבר" (פרק י"ב).
מעבר לרשומון (שחלקו ללא ספק אוטוביוגרפי, ורובו אני מניח פרי הדמיון המתבקש), מור מתאר את קהילת הלהט"ב כזירת קרב. ארי מכנה את אפליקציית ההיכרויות "גריינדר" – "מטחנה". ומתאר מציאות של גוף בתוך גוף בתוף גוף, בשר בבשר, ושיפוטיות בלתי נדלית, לרבות אורך איבר המין בחלק מהאינטראקציות. מור גורר אותנו למחוזות של הטרדות ותקיפות מיניות שדומה כי מעטרות שטחים נרחבים בגיאוגרפיה בכלל ובעיר החטאים, הלוא היא תל אביב, בפרט, ואף מתעכב על אינצידנט של סקס עם קטין, על ניצול מרות וסמכות, ועל אלימות פיזית.
ארי רואה במצעדי הגאווה היפים והצבעוניים כמסכה – "נשף תחפושות זול ומכוער" – המכסה תהומות של רוע, חוסר פרגון והיעדר סולידריות בין הומו אחד למשנהו. בדבריו יש גם ביקורת מרומזת ואירונית על קהילת הטרנסים המתפלשת בסחי ומדמנה. וזו לא בהכרח מטאפורה, היות שמקומות מצחינים ועלובים חזותית נשזרים וניתזים ברומן כולו.
ארי משוטט את עצמו לדעת, בפלאש-בקים מילדותו הקודרת, וההווה העגום, וחושף אותנו למכריו. אלו שהוא רואה בהם חברי אמת (וגם מהם כדרכו לא חוסך את שבט לשונו) ואלו שהבליחו לרגע או לתקופות ארוכות והעמיקו את הפצעים והצלקות. אניני הטעם שבינינו – אנשי קהילת הלהט"ב – עשויים לחוש אי-נוחות מטרידה לנוכח נוכח העוינות והניכור בין קבוצות שונות בקהילה, כפי שארי מתאר. הוא מציג ההיררכיה פנימית בין "ההומוסקסואליסטים", כלשונו של המספר: מצד אחד ההומואים "הקלים לעיכול", המיינסטרימים להכעיס, המושלמים מדי; ומהצד השני, כל אלו המצטיירים כאסופיות, אלו שגורלם לא שפר עליהם, הממורמרים, המניפולטיביים ואכולי הקנאה, מי שאינם בזוגיות כי קשה להכילם.
מור בכישרונו הפיוטי שלא גולש למליציות – ובזה כבר הבחנתי בספרו הראשון – רוקח עבורנו תמהיל מדויק של תיאורים "כבדים" והומור. ההומור הנוקב ועינו הביקורתית שמתעכבת על פרטים שוליים כביכול, יוצרים ארומה של בדיחות הדעת, המעוררת בקוראים אמפתיה. בעיקר הקוראים הלהט"בים יגלו שהבבואה שהוצבה מולם היא במידה מסוימת גם בבואתם – אם ברשעות של ה"הומואית הרעה", ואם בנקודות המפגש האינטימיות שחוו והשדים שהגיחו מהעבר.
בניגוד ליונה וולך ששאלה בארסיות מיתממת ומתריסה: "באילו תחבושות ניחבש הלילה?" אך לא סיפקה את יריעת הבד המיוחלת, מור חומל על ארי שלו, הוא מאתר את קו השבר בחיי גיבורו, ומוביל אותו אל ההזדככות: "ובדיוק כשנכנסנו לת"א התחיל לרדת גשם קליל, מעין זרזיפים דקיקים שניקו את החושך ואת האבק מהג'יפ של אבא, וחשבתי שזה ממש נדיר שיורד גשם לקראת סוף יוני, ואבא עבר מזמזום לשירה: זה לא עצוב כשמסתיים חלום, זה לא עצוב כי את נשארת איתי, והסתכלתי על רחובות ת"א בחלונות נקיים בעוד האבק נמס לו והצטבר כפס שחור בתחתית החלון, והם נראו לי מוזנחים ומזוהמים לעומת אותם הפרוורים הריחניים, אבל אהבתי את הזוהמה הזאת יותר מריח של לוונדר" (פרק כ"ב).
"מצעד הבהמות" מעורר מנעד רגשי של רכבות הרים, ובכך גדולתו הספרותית, והוא ימשיך להדהד בכם זמן רב לאחר סיום הקריאה. אחוס עליכם ולא אגלה את סופו, אך תצפו לקתרזיס כלשהו, לסגירת מעגל מעורפלת, ולסוג של התעלות. ארי ומור לכאורה עוסקים בשלהם, רק לכאורה, למעשה, באמצעות המילים המצליפות וההלקאה העצמית הם מעניקים לקהילת הלהט"ב את תעודת הבגרות שלה. מור לא רק בועט במוסכמות אלא גם פורם את קשר השתיקה הסבוך, וחושף את האמת הפרטית והמורכבת של הפסיפס הלהט"בי.






4 תגובות
מאמר קצת חריג, ודווקא לכן חשוב שמופיע אצלכם. לכל הדעות החוקיות צריך להיות יצוג
יש לי כמה הסתייגויות מהספר ומהניתוח, אבל חשובה מכל היא העובדה שיש כאן אצלנו כמדינה דמוקרטית עיסוק בנושאים שנויים כאלה
וואוו
תיאור לא שיגרתי
ביטויים קצת קשים מידי.