מלאכת מחשבת של הבנה וחמלה

על הספר "משפחה לדוגמה" מאת מאירה ברנע-גולדברג
תמונה של ניצה
ד"ר ניצה דורי

הספר "משפחה לדוגמה" מאת מאירה ברנע-גולדברג (הוצאת "כנרת זמורה", 2015) הוא הרבה מעבר לרומן; מדובר ביצירה ספרותית שובת לב שנוגעת בלב הקורא ומטלטלת את עולמו הפנימי. כגננת לשעבר (עשרים שנה) וכמרצה לגיל הרך בהווה, קשה היה לי להניח את הספר מידיי. הדמויות, העלילה, ובעיקר הרגישות שבה מטופלים הנושאים, עוררו בי סערת רגשות עמוקה, תובנות חינוכיות וחברתיות, ובעיקר חמלה והזדהות.

הספר מגולל את סיפורה של משפחה "רגילה" – הורים וילד – שנדרשת להתמודד עם אבחון של בנם בן השנתיים וחצי על הרצף האוטיסטי. דרך עיניה של האם, ובפרקים מסוימים גם דרך עיניהן של הגננת והמאבחנות, נפרשת מציאות חדשה, לא פשוטה, שמאלצת את ההורים ללמוד מחדש את ילדם, את עצמם ואת הסביבה. כבר מן העמודים הראשונים מורגשת תחושת החוסר: חוסר הוודאות, חוסר היכולת להבין את הילד וחוסר האונים מול מערכת גדולה ומבלבלת.

גולדברג מצליחה לנסח סיפור שהוא בו-זמנית אישי מאוד ואוניברסלי מאוד. הסגנון שלה בהיר, כן ולא מתחמק, ובכך טמונה עוצמתו. הקורא מוזמן להציץ לרגעים היום-יומיים: מפגש עם הגננת, שיחה עם הסבתא, הערה מהשכנה, טלפון מהעבודה, ולהרגיש כיצד כל משפט קטן יכול להפוך לעומס רגשי עצום כאשר החיים מתנהלים בצילו של קושי מתמשך.

בכל אחד מהרגעים הללו מתגלה עד כמה עולמם של ההורים משתנה, כמה כוחות נדרשים כדי לעמוד מול הבירוקרטיה, מול הציפיות החברתיות ומול עצמם. גולדברג אינה מהססת לחשוף גם את הכעס, העייפות והבושה, לצד אהבה גדולה ונאמנות מוחלטת לילד. כתיבתה מזכירה לנו שהורות אמיצה אינה נמדדת בשלמות, אלא ביכולת להמשיך לראות את הילד מאחורי האבחנה.

כגננת לשעבר, לא יכולתי שלא לחוש אי נוחות ואף כאב לנוכח הפערים העמוקים המתוארים בין צוותי החינוך להורים. הרומן מציב מראה מול מערכת החינוך לגיל הרך, ולעיתים התחושה היא של חוסר רגישות, חוסר סבלנות, ובמקרים מסוימים פשוט חוסר הבנה. אך דווקא מהמקומות הללו נוצרת קריאה לפעולה: להבין טוב יותר את הילד ה"חריג", לשאול יותר ולהניח פחות, ולראות את ההורים כשותפים ולא כחשודים.

בין השורות עולה גם קריאה לאנשי החינוך לשמור על לב פתוח, לזכור שכל הורה פועל מתוך דאגה, פחד ואהבה. הספר יכול לשמש כלי עזר חשוב בהכשרת גננות ומורות – לא כתיאוריה מופשטת, אלא כמראה אנושית שמציבה שאלות אמיתיות על אמפתיה, תקשורת ואמון.

גולדברג מיטיבה לתאר לא רק את ההתמודדות עם הילד עצמו, אלא גם את האינטראקציה עם המשפחה המורחבת: סבתות שמתקשות "להאמין" באבחון, דודים ו"אנשים טובים באמצע הדרך" שמציעים עצות טובות-לכאורה. הקורא נחשף למורכבותה של הורות בעולם שאינו תמיד מבין, סבלני או תומך.

הרגעים הללו מציפים שאלות נוקבות על מהות הקבלה: האם אנחנו באמת מסוגלים לראות את הילד כפי שהוא, ולא כפי שקיווינו שיהיה? הספר אינו מטיף, אלא מזמין להתבוננות פנימית שקטה, בחמלה, בכאב, ובאהבה ללא תנאי.

"משפחה לדוגמה" אינו רק ספר רגשי, אלא גם כלי חינוכי וחברתי ראשון במעלה. הוא מנגיש לקהל הרחב, בגובה העיניים אך ברגישות רבה, את עולמם של ילדים על הספקטרום, את המורכבות שחווים הוריהם ואת הצורך החברתי בהכלה אמיתית, לא כסיסמה אלא כתרבות.

בעיניי, זהו ספר שצריך להיכנס לכל כיתת הכשרה לגננות, לכל סמינר מורים ולכל ספרייה קהילתית. הוא פותח דלת לשיח, להבנה, לרגש, ובעיקר ליכולת להסתכל על כל ילד כעולם ומלואו. עבורי זו הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת, ואולי זו בדיוק מהותה של ספרות טובה: לטלטל ולרגש, ולגרום לנו לראות את עולמם של אחרים בעיניים חדשות.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

4 תגובות

  1. כל הכבוד על מאמריך שעוסקים בנושאים כה חשובים שחסרים מאוד בתקשורת בארץ

  2. מי שלא חווה בעיה של ילד אוטיסטי במשפחתו לא מבין בכלל במה מדובר. שינוי טוטלי בחיי ההורים וגם האחים. ספר כזה חשוב לאלה שזה קורה להם ולאלה שרואים את זה מהצד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונת פרופיל של משה

המשורר האניגמטי

על הספר "סנקה ז'יד: פרקי רומן של אלכסנדר פן" (1)

דילוג לתוכן