חליפה שלושה חלקים

סיפור קצר

במוצאי שבת לקראת השקיעה צעדו ברחובה הראשי של העיר. רוח נעימה נשבה מכיוון חוף הים, בבתי הקפה החלו להדליק את האורות, הוא בחליפה אפורה שלושה חלקים ועניבה תכלת, היא בשמלה שחורה ובנעלי עקב. דרך החלונות הגדולים של אחת המסעדות הם ראו את הרוקדים, תזמורת בעלת שבעה נגנים ניגנה טנגו משכר, המוזיקה גלשה לרחוב. לאחר היסוס קל נכנסו ומיד החלו לרקוד.

בדרך כלל היו עוצרים בקפה "הציפור הכחולה" עם המרפסת הגדולה, שם היו שותים קוקטייל אחד ומסיימים במנת גלידה עם קצפת בגביע ענקי. אז מה גרם למוריס ולראשל לשנות ממנהגם הקבוע ולהיכנס לרקוד? מסתוריות דרכי האל. אחרי שלושה ריקודים מהנים ישבו ולגמו כוס לימונדה קרירה וראשל אמרה: "טוב לשנות מדי פעם, הגלידה טעימה אבל מאוד נהניתי לרקוד איתך, מוריס." הוא חייך ואמר: "הערב רק התחיל, עוד לא סגרו את הציפור הכחולה." עיניה צחקו וחיוכה גרם לו להרגשה חמימה, הכול היה מוכן לעשות למענה, היא רק צריכה לבקש.

מישהו מהשולחן הסמוך ביקש אש – זוג צעיר בערך בגילם אך בעלי מבטא משונה ובגדים שונים משלהם. הגבר היה בעל בלורית גדולה ונמשים על פניו, האישה בעלת צמה ארוכה. התפתחה שיחה ובה התברר שהזוג נמצא בשליחות במרוקו. בדרך כלל הם גרים בחולון, בארץ ישראל, ונשלחו על ידי הסוכנות היהודית לשנה כדי לארגן יהודים לעשות עלייה. השליחות סודית, אבל הם הבינו מיד שמוריס וראשל משלנו וישמרו את סודם. לפני שעזבו השאירו מאיר ויעל כתובת ומספר טלפון. המשך הערב לא התנהל כמצופה, ראשל נראתה מרוחקת ומהורהרת.

הימים הבאים התנהלו כרגיל. מוריס יצא לעבודה במשרד כל בוקר, לבוש בחולצותיו המבהיקות בלובנן והמגוהצות בקפידה, וראשל הייתה עסוקה במטלות ניהול הבית ובטיפול בילדים הקטנים. ביום רביעי יצאו לסרט. מוריס אהב מאוד לראות סרטים, הוא הכיר את שמות כל השחקנים והכוכבים. היה עליו לדרבן את ראשל לצאת. "היום נראה את פול ניומן ועוד שחקנים טובים, לסרט קוראים "אקסודוס." ראשל, שלא התמצאה בקולנוע, שאלה: "זה סרט פעולה עם הרבה הרוגים?" תשובה חיובית הייתה משאירה אותה בבית, לכן ענה מוריס: "זה סרט אהבה דרמטי עתיר משתתפים ובתקציב ענק, אני בטוח שתיהני ממנו." ראשל יצאה מהסרט דומעת, ולשאלתו אם אהבה את הסרט ענתה: "כן, סרט מעולה, ממש טוב, הייתי מרותקת מההתחלה ועד הסוף. מאוד נגע ללבי, בכיתי ללא הפסקה. אתה יודע, ארץ ישראל היא הארץ שלנו, כאן אנו חיים בין זרים שלא אוהבים אותנו, בישראל גרה אחותי, חבל שאנחנו לא שם." מוריס שתק. הוא אהב את עבודתו, את העיר על בתי הקפה ובתי הקולנוע שלה, מעבר למקום אחר לא עלה על דעתו.

איך קרה שבמוצאי שבת שינו ממנהגם הרגיל ונכנסו לרקוד? ומה הסיכויים לפגוש שליחים חשאיים מארץ ישראל? ואיזה צירוף מקרים גרם להם לראות את הסרט "אקסודוס" באותו שבוע? גופו של מוריס רעד קלות כשחשב על השתלשלות העניינים. האם כוח עליון שולח לו מסרים?

למחרת כשחזר מהעבודה קיבלה ראשל את פניו בפנים חתומים ורציניים ואמרה: "דיברתי עם השליחים מאיר ויעל ובקרוב אנחנו עולים לארץ ישראל." ומוריס חשב: "לא צריך לעורר מהומות.  היא התרגשה מהסרט, עוד יום-יומיים זה יעבור, לא יכול להיות שבגלל צפייה בסרט האישה תחליט לשנות את החיים לה, לבעלה ולילדיה." אך עברו יום ועוד יומיים, וכלום לא עבר וכלום לא עזר – התהליך החל, ומוריס הבין שראשל נחושה בהחלטתה. כמובן שניסה לדבר על לבה בדברי חלקות, בדברי היגיון ואף בכעס, אך לרגע לא חשב על צעד דרסטי, החיים ללא ראשל נראו לו בלתי אפשריים.

הוא הצטרף לפגישה עם השליחים ובה הוסבר להם איך להתכונן בחשאי לנסיעה. רק חודשיים עברו והנה היו במונית באישון לילה, בדרכם לנמל עם הילדים ועם מזוודות מעטות בידיהם. בקושי אמרו שלום לשכנים ולקרובים, כמעט עזבו כגנבים באמצע הלילה. הנהג אמר: "אני יודע שאתם נוסעים לפלשתינה, כל היהודים נוסעים לשם". "לא, מה פתאום, אנו נוסעים לחופשה לבקר קרובים בפריז, עוד חודש חוזרים." "אני נהג מונית מנוסה, אתם לא בדרך לחופשה, לא נוסעים לפריז בתחילת החורף. אבל שיהיה לכם בהצלחה."

כעבור כמה ימים נחתו במרסיי. השליחים שיכנו אותם במחנה אוהלים "רק לימים ספורים". החורף הגיע וגשמים החלו לרדת, מוריס חלה, נשכב במיטה ולא יצא ממנה ימים ארוכים. "איך עזבתי עבודה ובית נוחים להחליף אותם באוהל?" נעצב אל לבו. ראשל, בת 27 בלבד, מטופלת בבעל ובילדים קטנים, סבלה בשקט וברוח איתנה וחיכתה בקוצר רוח ליום העלייה.

לאחר כמה חודשי המתנה הגיע היום, הרי הכרמל נראו באופק ובתוך כמה שעות הם נישקו את הבטון של הרציף בנמל חיפה. הם הגיעו יום לפני ערב פסח, חג החרות והאביב. פקידי הסוכנות חילקו מצות ויין. ראשל ביקשה את העיר חולון, זכרה שהשליחים מאיר ויעל הגיעו משם. "כמובן", אמר הפקיד, והמשאית הובילה אותם לצריף פחון בפרדס חנה. אחותה של ראשל באה לביקור והסבירה להם מה מיקומם.

אחרי החג קיבל מוריס פתק להתייצב לעבודה במחנה הצבאי הסמוך. הוא השכים קום, התרחץ והתגלח בקפידה, לבש את חליפת שלושת החלקים ואת עניבת התכלת. היה זה יום חמסין, כמו שקורה לפעמים באביב, אך מוריס חשב: "מקום עבודה חדש, צריך לתת כבוד למקום ולמנהל", והגיע למחנה. כל העובדים לבשו חולצות כחולות, זה היה מחנה שעסק במיון גרוטאות של צה"ל. מפקד הבסיס צפה מהחלון במוריס ובחיוך אמר למזכירתו: "מבקר המדינה הגיע לבדוק אותנו". שאר העובדים גיחכו קלות, עוד עולה חדש הגיע אלינו… למחרת נוקתה חליפת שלושת החלקים ונתלתה בארון. את אור היום ראתה החליפה רק כעבור שנים, בחולון, בבר המצווה של ילדם של השליחים יעל ומאיר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. סיפור מקסים של זוג אירופאי שהנסיבות , סרט, זוג שליחים, שינו את חייהם.
    החליפו חיים נוחים, תרבות שונה.
    מהר מאד גנזו את ה״חליפה״ וקיבלו על עצמם את המציאות החדשה והקשה.

  2. סיפור נהדר. ללמדנו, שכמעט הכל בחיינו הוא תלוי תרבות. הרגלים, שפה מנהגים. הכל מוביל לתרבות, לשוני בין תרבויות, הרצון לשמר את עברך אך גם השאיפה להתמזג בתרבות החדשה, השונה. ואין כמו ׳חליפה שלושה חלקים׳ לייצג ולאפיין סוג מסויים של תרבות ואורח חיים.

  3. כשהעולים החדשים מגיעים פעם ראשונה לאולפן הם לבושים בחליפה ועניבה אחרי כמה ימים נושרת העניבה אחריה הג'קט החולצה המכופתרת מוחלפת לטריקו ומכנסי החליפה הופכים למכנסים פשוטים ואז יודעים שהם הגיעו לישראל.סיפור מרגש

  4. שמוליק היקר כמה יפה הסיפור הזה נדמה לי שחוויתי אותו בגילגול כלשה אני מרגישה זאת!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של גדעון

טעון שיפור

לישראל דרוש מבנה ממשל אפקטיבי ויציב שיאפשר משילות

תמונה של בורוכוב

סכנת נעילה

על הסכנה שבנעילת מכשירים ממרחב הסייבר