מה יום מיומיים?

טלית ותפילין מגואלים בדם
על רצפת בית הכנסת,
לא ייאמן שזוהי יד האדם
פוצעת, מחריבה, הורסת.
אל סיפוריה של אמי אני ברגע נזרקת,
על אבא שלה, הדור הזקן שם במחנה הריכוז.
גם שם הייתה הטלית זועקת
את הכאב, את ההרס, את הבוז.
את זקנו של סבא גילח השונא
ואת טליתו טבל בדם
ורק אמרי לי – מה התחדש? מה יום מיומיים?
הרי שוב לא ייאמן שזוהי יד של אדם.