דלת רשת

ידידיה סולומון יצא בתנופה מן הבית, החזיק בידו השמאלית את דלת הרשת שלא תיטרק ופנה אל דלת הכניסה. ביד ימינו היציבה הכניס את המפתח אל חור המנעול, סובב שני סיבובים מלאים, הוציא את המפתח, הניחו בכיס מכנסיו ופנה אל שביל היציאה, ידו השמאלית משחררת בעדינות את דלת הרשת.

חבוש בכובעו וחמוש במשקפיו החל בצעידתו השבועית לכיוון בית העלמין אשר בקצהו המזרחי של המושב. זה היה יום שישי. כמנהגו בכל יום שישי קטף ידידיה כמה ענפים של רוזמרין משיח גדול שצמח בכניסה לבית הקברות. התבלין האהוב על אשתו. אך טרם נכנס בשערי המתים, הדליק ידידיה את הסיגריה הראשונה שלו.

דלת הרשת. איזו המצאה גאונית. ידידיה זוכר במדויק מתי התקינו בביתם את אותו פלא. זה היה יום שישי ה-13 באפריל 1956. אשתו עדנה הייתה מתרעמת עליו: "את יום ההולדת שלי אתה לא זוכר בכזו פנאטיות אובססיבית. אבל את הדלת הזאת, שכך יהיה לי טוב, אתה לעולם לא תשכח".

עדנה אהבה לתבל את משפטיה במילים לועזיות כמו פנאטיות, אובססיביות, אוניברסליות ועוד כהנה וכהנה, והייתה אומרת אותן כשארשת חשיבות מתפשטת על פניה העגולים והדשנים. אבל היא לא ויתרה על "שכך יהיה לי טוב" לסיום מוחץ של המשפט וקולה היה עולה בקרשנדו, בית החזה מתנפח בהתאם וידיה העבות מגביהות מעל לכתפיה ככנפי ציפור ענקית. עמידתה הייתה נחרצת ומנצחת. כשסיימה את המשפט צנח הכול, האוויר נפלט מריאותיה בקול שריקה חלושה, גופה כאילו קרס והתרוקן, רק פניה עדיין להבו באודם וזיעה קלה התנצנצה על שפתה העליונה. עדנה סולומון הייתה אשה בעלת גוף ודעתנית, ושימשה כמרכז הכובד של הבית, תרתי משמע.

הוא לא ידע להסביר, אפילו לעצמו, למה דווקא את התאריך של התקנת דלת הרשת הוא זכר שנים רבות כל כך. אולי בזכות זיכרונו הטוב ואולי בכלל בגלל הצירוף הנורא – 13 בחודש ויום שישי. בררר… משהו רע עלול לקרות. הוא, כמובן, לא האמין בכל השטויות האלה, אבל… עובדה שזכר, ואת עדנה זה הוציא מהכלים בכל פעם מחדש.

אף שדווקא עדנה היא זו שנהנתה כל כך מאותה דלת רשת. בימי קיץ חמים וארוכים הייתה פותחת לרווחה את דלת הכניסה, מקרבת את הכורסה ומתיישבת אל מול הבריזה הקלילה שהייתה מנשבת דרך דלת הרשת. אותה דלת החוצצת בין אויביה המושבעים – היתושים שבחוץ – ובין בשרה הלבנבן, הרך והמזמין. אם אחד השכנים או המכרים שלהם היה מתקרב אל הבית, הייתה עדנה צועקת לו עוד כשהיה על שביל הגישה: "חיימקה, תיכנס מהר ותסגור טוב טוב את הרשת מאחוריך. ידידיה במטבח". פן חלילה יצליח לחמוק ולהיכנס אותו יצור מעופף ועוקץ. רק זה עוד חסר לה – חבורות אדומות ומגרדות על עורה הצח והעדין.

דלת הרשת הייתה בפירוש בבעלות בלעדית של עדנה סולומון. יום יום היתה מנקה אותה מאבק ומלכלוך. זו הייתה מלאכת מחשבת ועדנה התייחסה אליה בחרדת קודש. בערבו של כל יום היתה יושבת על הכורסה, עוצמת עיניים ואנחה ארוכה נפלטת מפיה: "אמחייה".

זה היה האות. ידידיה היה מתקרב אליה, מתכופף ומנשקה על קודקודה, ואז פונה אל היציאה האחורית של הבית. זה היה הזמן שלו. עם הסיגריה. מתחת לעץ האזדרכת הגדול.

עדנה לא הרבתה לצאת מן הבית. את השמש הים תיכונית שנאה יותר מכול והיתה מכנה אותה "שמש אינדיאנית שכמוך". ימי גשם וקור היו כמו אוויר לנשימה בשבילה. דלת הרשת שידידיה התקין באותו יום שישי הייתה הצלה של ממש בעבורה. מאותם יתושים ומאותו אקלים נורא של הלבנט.

המשבר בשגרת חייהם של הזוג סולומון אירע כשערב אחד נכנס ידידיה הביתה, חוברת צבעונית בידו וארשת ניצחון על פניו: "נא להכיר. המזגן. בדיוק כזה התקינו היום אצל חיימקה ושרקה". הוא הושיט לעדנה את החוברת. "עולם אחר", הוסיף, "עדנה, את לא מתארת לעצמך כמה נעים אצלם בבית. ממש חוץ-לארץ".

עדנה רפרפה בחוסר סבלנות בדפי החוברת. פניה הלכו והתכרכמו. "זה לא נראה לי. כל כך מגושם וחסר צורה. וחוץ-לארץ לא עושה עליי שום רושם". ידידיה ניסה בכל זאת: "וסוף סוף נוכל לזרוק את דלת הרשת…" עדנה הזדקפה בכורסתה, העיפה את החוברת לעבר ידידיה, ופניה הפכו אדומים ולוהטים: "בשום פנים ואופן לא. על גופתי המתה אתה זורק את הדלת. אתה שומע", קולה עלה בכמה אוקטבות, "על גופתי המתה".

עשרים ושמונה שנים בדיוק נהנתה עדנה מאותה דלת פלאים. ידידיה מצא אותה על הכורסה שלה, שלווה באופן מפתיע, ראשה שמוט הצדה. ידידיה לעולם לא ישכח את היום: מעשה שטן, היה זה יום שישי ה-13 באפריל 1984. ביום מותה כאילו נתנה גושפנקה סופית לקללת אותו תאריך שנוא.

בתום השבעה הזמין ידידיה את המזגן הראשון שלו.