לֹא תָּמִיד מְקוֹם הַכְּאֵב הוּא
הַמָּקוֹם שֶׁ בּוֹ מִתְרַחֶשֶׁת הַמַּחֲלָה,
יְכוֹלָה דַּלֶּקֶת לְסַלֵּק אֶת חַיֵּי הֶחָזֶה
אַךְ לִכְאֹב מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם.
כָּל הָאֵיבָרִים הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם
מוֹסְרִים זֶה לָזֶה בְּגוֹרָלוֹת אֶת כְּאֵבָם.
לֹא תָּמִיד הַשֶּׁטַח הַנָּגוּעַ הוּא
זֶה שֶׁאֵלָיו הַיָּד מַגִּיעָה:
שִׁטְחֵי הָאֵשׁ שֶׁל הַגּוּף
כְּמוֹ גַּם יַבַּשְׁתּוֹ הַקְּפוּאָה מִיַּלְדוּתָהּ
מַסְתִּירִים אֶת רִגְשׁוֹתֵיהֶם מֵהַמּוֹחַ
בְּרַעַד מֵת שֶׁהִתְבַּגֵּר בְּלֹא שֶׁיָּדַע.
8 תגובות
נוגע ללב.
רגשות, כאב, לב, גוף, והשילוב ביניהם
ובסך הכל אנחנו בני אדם
פרידה כואבת.
מסיר את הכובע ומשפיל מבט.
וכל מי שמכירה או מכיר מקרים של פרדה מהסוג הזה מבין במה מדובר.
עצוב ומעורר כאבים
שלא תדעו עוד צער.
נהדר לקרוא משוררים כאן באתר שלכם
הנושא כמובן עצוב