כְּשֶׁבָּאתִי אֶל אֱלֹהִים בָּאתִי עִוֵּר.
שָׁמַעְתִּי סְבִיבִי אֶת שִׁיר עֶרְגָּתוֹ,
אֶת נַהֲמָתוֹ, אַנְחָתוֹ
אֶת גְּעִיָּתוֹ הַנִּשְׁחֶטֶת.
מִשַּׁשְׁתִּי בְּכַפּוֹתַי אֶת עָלָיו, פְּלוּמָתוֹ,
אֶת הֶבֶל פִּיו, אֶת גֵּווֹ
הַחַם עֲדַיִן.
כְּשֶׁבָּאתִי אֶל אֱלֹהִים בָּאתִי עֵירֹם,
נָגוּעַ בְּרֵיחוֹ, קוֹלוֹ, טְבִיעוֹתָיו.
הוּא הִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם,
הוּא גֹּרַשׁ וְהָיָה נָע וְנָד.
כְּשֶׁבָּאתִי אֶל אֱלֹהִים לָחַשְׁתִּי אֵלָיו
דַּע אֶת עַצְמְךָ, וְחִבַּקְתִּי אֶת עַצְמִי;
כְּשֶׁבָּאתִי, בָּאתִי לְבַד.
9 תגובות
אז ויתרת?
משהו לא ברור לי. כל כך קשה מצבו של האל? מדוע?
כאשר התקופה קשה ומעיקה, זה בא לידי ביטוי גם בשירה, בסיגנונה, ובתוכנה
זו לא התקופה. זה המשורר שתמיד קשה לו ומעיק.
תמיד? בשביל 'תמיד' צריך להכיר את
שירתו של משורר. בשביל 'תמיד' זה אמור להיות משפט נכון.
אבל זה לא. ואפילו שיר זה אינו מעיק , הוא רק תובנה. המועקה כנראה אצלך בנפש.
שירה אמתית היא תוצאה של נפש מתחבטת.
בשל עיוורונך כאשר באתה לא ראית שגם האל עיוור
מאידך כשאני באתי נתקלתי במציאות עוד יותר קשה.
שנון ונוגע בנקודות מעמיקות . האדם שהנו בריאה זעירה המגיעה אל עולמו של הבורא. כפי שהוא מגיע בגפו אל העולם כך הוא עוזב. כל המתהווה באמצע, לפני ואחרי באיריות האלהים…