עמוס עוז הוא גדול סופרי ישראל. גדול ממנו רק שמואל יוסף עגנון. יש שקראו לו נביא, אך הוא לא היה נביא. הוא לא ראה עצמו כנביא, ממש כאותו עמוס שאמר: "לא נביא אנוכי, ולא בן נביא אנוכי, כי בוקר אנוכי ובולס שקמים."
ויש שראו בו מוכיח בשער, כדוגמת אותם מטיפים מן המקרא שהיו עוטים גלימות שחורות, והיו עומדים בשער בת-רבים, והיו מרעימים בקולם על שלושה ועל ארבעה ועל שבעה פשעי עמם. הוא גם לא היה מוכיח בשער. יש שהאיש הזה עמוס היה מרחיק עצמו משבטו לרגע, כאותו אדם העולה במעלה הגבעה ומשקיף מפסגתה כדי להיטיב ולראות את התמונה השלמה של מחנה עמו היושב בעמק. אחר היה יורד משם ובא אל בני עמו, שאותם אהב ללא מיצרים, לומר להם את שבלבו ללא כחל וסרק, מילות אמת, מלים נוקבות, אך גם מילות חמלה, חן וחסד. מלים שיצאו מדם לבו, מלב אוהב, שנועדו לסלול דרך, שנועדו להיטיב.
ולא רק עם בני עמו הוא בא חשבון. הוא ירה אבני בליסטראות גם בתקשורת הישראלית, שאת פשעיה הוא ראה – ולא שתק. הוא לא שתק ולא העלים עין הגם שהוא היה "הבן יקיר" שלה. הוא לא שתק לנוכח עוולות שנעשו בה. עליה הוא אמר: "יום יום התקשורת בארץ זורקת מישהו לגוב האריות כדי לשעשע את ההמונים… אבל לזרוק לאריות זה לא בית משפט. העניין הזה שההמון נהנה מזה שמשליכים לו יום יום מישהו לאריות זה לא צדק. זה משהו אחר לגמרי. זו ההנאה בסבל של הזולת. זו נקמה. זה תיעוב".
עמוס פרש מעמנו לפני שלוש שנים, אך הוא עמי גם עתה, ואני איני מרפה ממנו. אני קוראו שוב ושוב. ארבעים ספרים שהוא כתב עומדים סדורים בספריית ביתי, ואין יום שאיני קורא בהם. את כולם קראתי זה מכבר, קראתים אחד לאחד. יש מהם שקראתים פעם אחת, יש מהם שקראתי פעמיים, ויש מהם שקראתי יותר מפעמיים, ויש ביניהם שאהובים עליי במיוחד ואני קורא מתוכם מפקידה לפקידה עמודים אחדים פה ושם, מתענג על ייחודם, על שפתם הגבוהה, ועל מעשי הדמויות המאכלסות אותם, ואז משיב הספרים הללו אל מקומם בשלום, ויושב להשיח עם גיבוריהם. כך אני משיח עם חנה גונן תוך שאני הולך עמה יד ביד מטרה-סנטה לרטיסבון ומשם לבית החולים שערי צדק הישן ואל קפה עטרה. וביום אחר אני מתבונן ביפתח הגלעדי – זה בן הזונה, שמנהיגי ישראל אספו את גלימותיהם מפני אבק המדבר בעודם כורעים לרגליו ומבקשים ממנו לצאת לפניהם ולהושיעם מידי העמונים השוסים בהם. כך אלה כמשל, וכך עם אחרים.
סיפוריו של עמוס עוז מרתקים. הוא ידע לרקום עלילה, הוא ידע לספר סיפור טוב, ואין דבר יפה ללב אדם מסיפור טוב, שאפילו עצוב הסיפור עד לשמיים – וכאלה הם רוב סיפוריו של עוז – הנפש הדואבת מעבירה את צערה מפני צערם של גיבורי הסיפור הנקרא, ומתוך כך מסיעה היא את דעתה מעצמה ומשכחת את צערה.
ולא רק את ספריו אני קורא אלא גם את הספרים העוסקים ביצירתו הנצחית. באלה הימים אני קורא את הספר "מה שאבד בזמן", שכתבה נורית גרץ, ספר שהיא מגדירה כ"ביוגרפיה של ידידות". אני קורא ומתקנא בקרבתה לעמוס. אני מתקנא בקרבה שהייתה בינה לבינו שאפשרה לה לשאול אותו את שעל לבה. גם אני הייתי רוצה לשאול, ויש לי הרבה לשאול אותו אך לא נסתייע בידי הדבר, ועתה שהוא הלך לעולמו ודאי הוא שלא אוכל לשאול, וכך גם נורית, שכותבת בעמוד 67: "התכוונתי לטלפן לעמוס ולשאול אותו באופן ישיר… עד לפני חודש זה היה עוד אפשרי… עכשיו כבר לא. עכשיו כל מה שאפשר זה לנסוע לחולדה, לשבת ליד הקבר מתחת לעץ, אולי על בקבוק יין שקניתי מיקב ברקן שנמצא כאן ממול, ובשקט המוחלט לשאול אותו…"
משסיימתי לקרוא את הקטע הזה בספר אמרתי לרעייתי: "בואי ונלך". שאלה: "אנה נלך?" אמרתי: "לעלות לקברי צדיקים". עמדה לנגדי תמוהת פנים. קראתי באזניה את דברי נורית והבינה.
נסענו לחולדה, אל בית העלמין. חניתי סמוך לשער הגדול הפונה אל עבר כרמי הענבים. פתחנו את השער ולמולנו נגלה הקבר. קבר צנוע. אבן שטוחה ופשוטה מכסה אותו, וסביבו פרחים, פרחים רעננים שידיים אוהבות הניחום כאן והישקום כדי לשמור על חיותם.
עמדנו שותקים ודוממים אל נוכח הקבר – להתייחד עם זה אשר מן הסתם ממשיך לכתוב ולנאום גם שם במרומים – עד שרעייתי הפרה את הדממה ושאלה: "יעקב, האם אתה שם לב שהוא שוכב הפוך מכל האחרים? ראה נא את כריות הראש של הקברים האחרים, שהן מצויות כולן בצד מזרח, ואילו ראשו שלו מונח במערב!" התבוננתי ונדהמתי – האם הוא ביקש זאת? האם גם בבית העלמין, במותו, הוא צועד בגאון נגד הזרם כבחייו? אודה, ראשי הלך עליי סחרחר באין מענה.
רעייתי ואני המשכנו לעמוד ליד הקבר עוד רגע אחד ארוך דוממים ובודדים. היא בשלה ואני בשלי. איני יודע לאן הפליגה דעתה. דעתי הלכה אל גיבורי רוחו של הסופר שכה הפעימוני, שהולכים עמי זה עשרות בשנים ומדחיקים ומשכיחים את הדמויות מן הספרים של היוצרים הרבים האחרים שאני קורא.
הייתה שתיקה ארוכה. אפילו העצים שתקו, כמו ביקשו שלא להפריענו להתייחד עם עמוס. בטרם לכתנו הניחה רעייתי אבן על קברו כמנהג ישראל, ואף אני הנחתי אבן, ובלבי עלתה המחשבה: מה הוא חושב על מעשה האבנים? האם זה לרוחו? הוא הלך ואני נותרתי בשאלותיי ובעצבוני. ספריו הם נחמה.
25 תגובות
נחמה היא גם שמישהו בימים טרופים אלה מקדיש כתיבתו לרוח ולא לגועל נפש האופף אותנו בכל המעגלים.
מילים על מילים – רוח הנפש
יעקב היקר,
תודה שנענית להזמנתי לפרסם את דבריך החשובים. תגובתו של עוזי ברעם ואחגין, מעידה עד כמה נגעת במיתרי הרגש העמוק שרבים רבים חשים לסופר עמוס עוז יקירנו, שנגע בעומק הנפש של הפרט ושל הכלל.
בהערכה ובידידות, אביבה דורון
תודה לך פרופ' אביבה דורון .
שמחתי מאד למקרא התגובות .
מאחל לך יום קסום .
תודה לך אגי . דבריך נעמו לי . יום קסום .
תודה לך אגי וברכה לשבת קסומה.
לקרוא ולעיין יום ביומו ביצירותיו, יש בזה אמירה חזקה.
כן ירבו מאמרים כאלה, ברגישות כזאת, בידע כזה, בשפה כזאת…
תודה רבה רות .
דבריך נעמו לי עד מאד .
ברכה לערב קסום .
יעקב יקר הייתי חבר קרוב של עמוס עוז בעיקר ב10 השנים האחרונות לחייו.אהבתי את ספריו וכאשר הוציא את "אהבה וחושך" ידעתי שחיינו באותה תקופה בירושלים אבל בשכונות שונות וסיפור הימים ההם נראה לי שונה משהו.בעידודו כתבתי רומן "אין אהבה בעיר" על ימי הילדות טרם קום המדינה.
עמוס עוז הוא האדם היחיד שפגשתי שכתיבתו ודבורו-זהים.לא מבחינת התוכן אלא מבחינת הרמה.הוא היה סופר גדול אבל דבר תמיד בגובה העיניים לא הבחנתי בו בשום גבהות לב.
הוא ידע שהוא הולך אל מותו וכאשר זכה בפרס טולסטוי הוא נסע לקבלו במוסקווה.לא הבנתי איך יגיע לשם במצב בריאותו אבל הוא עשה זאת כי היה גאה ששמו נשזר עם מעצמת ספרות כטולסטוי.
הויכוח המשפחתי שפרץ דרך ספרה של בתו גליה פגע מאד במשפחתו וגם פוגע עד עצם היום הזה.כל אחד יכול לאמץ עמדה אבל שום עמדה לא תשפיע על היחס לספריו ולמורשתו.
עמוס היה טיפוס אופטימי עם דעות מאד פסימיות ורק הוא ידע להסביר את הדילמה.
עמוס היה שמח לדעת שיש אנשים כמוך הדבקים בספריו ובמורשתו ואפילו מטריחים עצמם לחולדה לפקוד את קברו. לי הוא חסר כחבר-לא יותר לרבים הוא חסר כסופר מתווה דרך.
עוזי יקר,
קראתי את דבריך בשקיקה ובחמדת לב , ואני מודה לך עליהם.
דבריך על עמוס עוז מדויקים להפליא.
ועתה משהו בנימה אישית . אנו מכירים מקרוב . במרוצת שנים רבות היה לי קשר הדוק עם אביך ז"ל, וגם עמך .אני גר במבשרת ציון בה שימשתי בזמנו כממלא מקום ראש מועצה (כאשר מויאל היה ראש המועצה) במהלך כשמונה שנים . בשל הקשר האישי הזה שמחתי למקרא דבריך הייתה שמחה כפולה.
בהערצת סופר כזו עוצמתית עוד לא ניתקלתי.
לראשונה בחיי נתקלתי בשמו של יעקב יעקב
אולי זה מעיד שאני לא בא מעולמות היצירה
אולי זה קצת באיחור, אבל טוב שזכיתי להכיר
משהו אחר, שדיבר אלי
תודה לך גלעד .
שמחתי עד מאד למקרא תגובתך .
שיהא לך יום קסום .
איך יודעים מי נחמד?
מי שעונה ומגיב לטוקבקים על מאמר שלו
תודה לך אלונה וברכה לשבת קסומה .
עמוס עוז ראוי להנצחה יותר רחבה ויותר עמוקה מזו שהוקדשה לו.
הצדק עמך ישראלה יקרה . תבורכי בשבת קסומה.
נמנעת להיכנס לגילויי הרכילות שעלו בזמן האחרון בקשר לעמוס. וטוב שכך עשית.
אני אוהב את יצירתו וגם אותו – ודייני בכך . מאחל לך שבת טובה.
דבריך הנאים הם נחמה לשוחרי הספרות, לאוהבי הספר ולמעריצי הסופר. מצבתו הנהפכת מלמדת על העולם ההפוך שבו אנו שרויים, ובו כל אחת ואחד חובטים ומשברים כל סמל תרבותי בעבור נעליים…
תודה לך רעי הטוב והמוערך וברכה לשבת קסומה.
נהניתי משפתך ומן הכתוב בה. סופר גדול הוא היה. יהי זכרו ברוך. ואתה התגדלת בשפתך ובדעתך. כה לחי.
יוסי יקירי, תודה לך על מילות החן, וברכה לשבוע טוב .
התרגשתי מאוד מהמאמר הכתוב נפלא. כמה משמח לפתוח שבוע במילים כ"כ נוגעות וכתיבה כ"כ מרגשת. בדיוק בימים שבהם מתקיים שיח על הרכב תעודת הבגרות ולימוד תחומי הדעת הקשורים לתרבות ורוח אני מתרגשת לראות שמלבד עיסוק בחיי היום יום יש מי שעיסוק בספרות ומילים הם לחם חוקו. אין ספק כי ספריו של עומס עוז הם נכסי צאן ברזל בארון הספרים הישראלי.
תמר יקרה, תודה לך על מילות החן . שמחתי עד מאד למקרא תגובתך. מאחל לך יום קסום .