כיצד זובחים מילים?

בשיר "קצב" של מנחם פאלק מצהיר הדובר בשיר: "אני קצב של מילים / חותך, מנקה, מסדר, מתבל / זובח שירים". בשורות אלו מוחשת הדואליות שבה מתמודד יוצר של מילים: מצד אחד יחס של יראה וסגידה למילה הכתובה – "זובח", ומצד שני חשש שמא הביטוי שבחר היוצר איננו המדויק ביותר, והוא נזקק לציור, למטפורה, שמשנה משמעויות: "חותך, מנקה, מסדר, מתבל", כפי שאביו ביתמותו נאלץ לעשות בקצביה שירש מאביו. על הדואליות הזאת כתב מנחם פאלק גם בספר "קצב של מילים – מבחר שירים מאז ומעכשיו" (2018).

הרבה השתנה מההווי של שנות החמישים והשישים של המאה שעברה: אז העולים החדשים היו כמעט מנודים מחברת "הצברים". העולים החדשים התביישו בשפה שבה דיברו הוריהם ובה דיברו עם הוריהם. עולים חדשים התאמצו לאמץ את העגה הצברית (ספרו של מנחם פאלק "שבעה ימים של זעם", מ-2005, טבול בביטויי סלנג, לאו דווקא צבריים). כיום, לשמחת הכול, איש איננו מתבייש במוצאו, עולים חדשים של פעם כותבים באהבה על ההורים והסבים שפעם התביישו בהם, וביצירותיהם נמצא לא פעם מילים בשפות המוצא:

ב"חדר" בביסטריצה, למדתי אלף בית.

בבית הספר כתיבה תמה רומנית.

אחר כך התהפכו היוצרות.

בביתי בבאר-שבע, דיברתי בשפת אימי.

מחוצה לו, קידשתי את שפת אבי.

היום גם בזו וגם בזו

לוגם ומתרגם, מתרגם ולוגם

רומנית עברית רומנית.              "שפת אב ושפת אם"

ובאמת נדמה שאין דומה למנחם פאלק במחויבותו לתרגם יצירות מופת מרומנית לעברית (16 כותרים!) ומעברית לרומנית (10 כותרים!), וכל זאת נוסף לעשרות ספרי השירה והפרוזה (פרוזה פיוטית, ראו ספרו "הציידים החדשים – עשרה סיפורי פרוזאק", 2008), וכן ארבע אנתולוגיות. על מחויבותו זו זכה בפרסים רבים, ואף בתואר דוקטור לשם כבוד.

על חוויית התרגום הוא כותב: "אני מתרגם משיריהם של הנידונים לנדוד / לעברית, / מגלה את תלאותיי / ברומנית". בשיר מפעים לב מתואר כיצד בתקופה האיומה של הדיקטטורה הקומוניסטית ברומניה היו הוריו מקשיבים ל'קול ישראל' ברומנית, ולשם כך היה עליהם לכבות את האורות ולהשקיף בעד החלון כדי לוודא שלא מתקרב אליהם מישהו שעלול להלשין על "הפשע" להאזין לתחנה אסורה. בשיר "עניבה אדומה וסיכה" מתואר כיצד מנעו ממנו להשתתף בטקס הענקת תעודה ופרס על הישגיו בשחמט, כיוון שלא נשא על צווארו עניבה אדומה ועל חזהו את סיכת תנועת הנוער הקומוניסטי, משום היותו יהודי. מסתבר שלי היה יותר מזל: המחנכת שלי התעקשה שכל תלמידי כיתתה יקבלו את העניבה האדומה והסיכה, גם בניהם של הסוחרים "מוצצי דם הפרולטרים" (קרי יהודים), וזכיתי להיות חלק מהעולם הנפלא שהקומוניזם הבטיח, זה שלא היו לו תכלה וקץ.

במספר שירים בקובץ הזה נפגש הקורא עם האנטישמיות הרומנית, שכלל לא פגה עם עליית הקומוניזם במדינה: סבא מגן בגרזן מפני פורעים; המורה מריה מנחמת בריון אנטישמי בכיתתה באומרה שהיהודון ייסע בסופו של דבר לפלסטינה. וזאת לדעת, לא היה כמו העם הרומני לאכזריות כלפי היהודים בימי מלחמת העולם השנייה.

נחזור לשנות החמישים והשישים של המאה שעברה: לכל עדה הוסיפו בני הארץ "מאפיין" – לא אביא דוגמאות, הן כולן ידועות. ליוצאי רומניה הודבק המאפיין "גנבים". מדוע, איש לא הצליח להסביר. מאבק אבוד בדעות קדומות. נדמה לי שתשובה יפה נותן מנחם פאלק בשיר "בשוק של באר-שבע": אימו חוזרת מהשוק עם סל מלא תפוחים אדומים, וכשהיא מגיעה הביתה, היא שמה לב שלתוך הסל התגנב גם תפוח ירוק; היא חוזרת בשמש הלוהטת להחזיר לירקן את התפוח הסורר שלא שילמה עליו.

ובנושא אחר, האדם אל מול האל:

כשכולם ישנים

אני שואל את אלוהים

איפה הוא היה במלחמה

איפה הוא עכשיו במגיפה

למה הוא לא מתערב                             "אחרי חצות"

כידוע, על השאלה הזאת אין לחכמי הדת תשובה מתקבלת על הדעת. היחיד שיודע לענות  הוא ישעיהו ליבוביץ, שטען בתוקף שהאל איננו הפונקציונר של האדם, וצריך להאמין בו (על ידי קיום מצוות) למרות מעקשי ההוויה. כאמור, אין טקסט אמוני שלא מבטיח גמול צודק מאת האל למעשי האדם, אבל לישעיהו ליבוביץ הייתה אמונה משלו, רק שלו! בשיר "אני מחפש את אלוהים" מוזכרת אמירתו של הקוסמונאוט הראשון בעולם, יורי גגארין, שלא ראה את אלוהים בחלל, מכאן שהוא אינו קיים. הדובר חוזר הביתה אל אביו שטעם טעם של גולאג:

כששבתי הביתה שאלתי את אבא

והוא ענה: "במחנה הכפייה ברוסיה

פועלים שדפקו מסמרים בפטיש

על אצבע של עצמם

קיללו את אלוהים

זה סימן שהוא קיים".

המסר של שיר זה נראה על פניו כבעל נימה סרקסטית, אבל יש בו אמת גדולה: אם יש אלוהים – אין ספק שהוא אוהב להתעלל בבני האדם, במלחמות, במגיפות, באסונות טבע, אין ספק שהוא שונא את האנושות, ובוודאי שונא את עם ישראל, שאין כמוהו סובל את נחת זרועו. אבל לשם כך צריך להאמין שהוא קיים. על החיפוש אחרי סימן למציאותו של האל ראו גם את השירים "מסע" ו"חבר".

יש בקובץ עוד הרבה שירים מעניינים. אפשר להרחיב מילים על ציורים מעניינים. אבל נראה לי כי גם כך הצלחתי לעורר רצון לקרוא את הספר היפה והחכם הזה.